תקציר הפרקים הקודמים: יצאנו לטיול משפחתי ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב. בימים הראשונים בילינו בניו יורק המדהימה ועל כך תוכלו לקרוא בחלק א' של סיפור הטיול. בהמשך, יצאנו לביקור משפחתי מפנק בפוקונוס בפנסילבניה ומשם התחלנו את הטיול המתגלגל שלנו. ביקרנו באית'קה ובשמורת ווטקינס גלן, במפלי הניאגרה ובארץ האיימיש. על כל אלה תוכלו לקרוא בחלק ב' של סיפור הטיול.
המשך יום רביעי 27.7.11 – ארלינגטון:
לאחר הביקור המעניין בארץ האיימיש נסענו לכיוון וושינגטון הבירה – Washington DC.
הכוונה היא להספיק ולבקר בבית הקברות הצבאי בארלינגטון – Arlington National Cemetery.
לא כ"כ הצלחנו לברר מהן שעות הביקור, אז פשוט החלטנו לנסוע ישר לשם, מבלי לעבור במלון. לשמחתנו – הספקנו!
למטיילים העתידים – האתר פתוח במשך 365 יום בשנה ובחודשי הקיץ פתוח עד השעה 19:00.
בית העלמין הצבאי של וושינגטון הוא מקום מיוחד במינו הראוי בהחלט לביקור. הוא שוכן בארלינגטון, פרבר של וושינגטון הצופה עליה מעברו השני של נהר הפוטומק. סמוך למקום נמצא הפנטגון המפורסם- משרד ההגנה האמריקאי. בבית העלמין קבורים חללים אמריקאים מכל המלחמות והתקופות -ממלחמת העצמאות של ארצות הברית ועד הפעולות הצבאיות באפגניסטן ועיראק בשנים האחרונות.
הכניסה למקום מעוררת כבוד ויראה עם השלט שמכריז: Our Nation's Most Sacred Shrine ואכן עושה את האפקט הנכון.
הביקור במקום הוא בחינם, אך ניתן לקחת בתשלום את הסיור הממונע בשאטל. בשל החום הכבד, אנו מחליטים לקחת את הסיור הזה, שעובר בשלושת התחנות החשובות:
קבר הנשיא קנדי ובני משפחתו:
קבר החייל האלמוני – עם טקס מרגש ומרשים :
והאמפיתאטרון:
המדריך מציין ומצביע על דברים מעניינים במשך הנסיעה. מדי פעם הוא עוצר את השאטל ואנחנו יורדים לסיור.
הכבוד והיראה ששוררים במקום מעוררים השתאות.
בני הצעיר גילה שוב ושוב קברים של חיילים יהודים
והנה אנדרטת זיכרון לאילן רמון ולאסטרונאוטים ממעברת קולומביה. התרגשנו מאד לראותה!
על האנדרטה – שמו של אילן רמון עם דגל ישראל לצידו
יש לציין כי המקום הרשים מאד את כולנו, כולל בני הדור הצעיר!
אנחנו, "הגדולים", נזכרנו שוב ושוב בסצינת הסיום של הסרט "שיער" שצולמה כאן, ולרבה הפלא – אף אחד מהמדריכים במקום לא ידע על מה אנחנו מדברים!!
סאבטקסט: מוזר מאד. לא ברור לי איך אף אחד שם לא הכיר את הסרט "שיער", שנחשב לקלאסיקה של הקולנוע האמריקאי. הזויייי.
כל מה שנותר הוא לצפות בסצינת הסיום של שיער, בה מופיע בית העלמין של ארלינגטון וגם הבית הלבן, אותו נפקוד בהמשך…
לאחר הביקור במקום שמנו את פעמינו למלון – האמפטון אין Hampton-Inn – מוצלח מאין כמוהו. לקחנו סוויטה כשלזוג יש חדר שינה עם מיטת קינג ענקית והבנים ישנו בסלון. הכל נוח ומרווח, ממש תענוג. גם המיקום מוצלח.
כמה מילים על המלון: המלון האמפטון-אין ממוקם שדה-התעופה "רייגן" DCA בוושינגטון, באיזור ארלינגטון. את המלון בחרתי לאחר חיפוש מקיף ומייגע למלון בוושינגטון הבירה – מלון שיתאים למשפחה בעלת 5 נפשות ושלא יהיה יקר מדי, אך גם לא פשוט מדי. הזמנו במלון זה סוויטה הכוללת חדר שינה וסלון. תאמנו טלפונית עם המלון (ולא סמכנו רק על אתר האינטרנט) שאפשר להוסיף מיטה מתקפלת נוספת בסלון. שיקול נוסף לבחירת המלון היה קרבתו לשדה התעופה, כי ביום העזיבה היתה לנו טיסת בוקר מוקדמת יחסית. קבלנו חדר נפלא במלון – סוויטה מרווחת ונקייה עם חדר שינה בו מיטת "קינג" להורים, ובסלון – ספה נפתחת + מיטה מתקפלת נוספת. כמו כן, כורסאות נוספות. בחדר יש מטבחון מצוייד היטב ואפילו פופקורן השאירו לנו, מלבד הקפה הקבוע. חדר אמבטיה נוח ומפנק – האמבטיה והשירותים בנפרד מהכיור. מגבות רכות וגדולות, מוצרי טואליטקה ברמה טובה מאוד. השירות במלון היה יוצא מן הכלל ובמיוחד אציין את אנשי הקבלה שהיו נחמדים בצורה יוצאת דופן. אחד מהם, שהוא במוצאו מניגריה, כששמע שאנחנו מישראל – המליץ לנו לבקר במוזיאון השואה.(ההקשר היה שלו). ארוחת הבוקר במלון שהיתה כלולה במחיר היתה פשוט נהדרת וברמה גבוהה במיוחד. לא רק טוסטים ומאפינס, אלא גם חביתות, פנקייקס, וואפל בלגי, סוגים רבים של דגני בוקר ופירות. היה פשוט כיף להתחיל כך את היום. מהמלון יש שירות שאטל חינם לשדה התעופה. העלות למשפחה, בחודש אוגוסט – כ-200$ ללילה. בוושינגטון התעריף יורד בסופי השבוע. כאמור, המלון שוכן בארלינגטון. סמוך לו, ישנו רחוב ובו מסעדות רבות (במיוחד איטלקיות) – ושם כדאי לאכול בערב משום שבוושינגטון עצמה קשה למצוא מסעדות פתוחות משעות הערב ואילך. קרוב למלון ישנה תחנת מטרו. מומלץ!
סיימנו את היום בארוחת ערב במסעדה "קפה איטליה" , הסמוכה למלון- היה טעים ונחמד.
לאחר התלבטות קצרה האם להחזיר את המכונית הערב או למחרת – החלטנו (סאבטקסט: טעות!!!
) שזה יידחה ונהנה מהמכונית עוד יום…. האם אכן “נהננו” מהמכונית?…
התשובה ביום הבא…
יום חמישי, 28.7: וושינגטון – אנדרטאות, מוזיאון החלל ו…. איפה הרכב שלנו?!
את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר משובחת. הרבה ייותר שווה מזו של המלון במפלי הניאגרה – יותר "פיינית". לאחר התלבטות קצרה החלטנו לקחת את המכונית ליום בוושינגטון (סאבטקסט: טעות! טעות!!). פתחנו את הבוקר בסיור באנדרטאות: מלחמת וייטנאם, מלחמת קוריאה ואנדרטת לינקולן.
התחלנו בביקור באנדרטת מלחמת וייאטנם Vietnam Veterans Memorial:
שמות הנופלים במלחמה על גבי קירות שיש שחורים
ליד האנדרטה – פסל המוקדש לנשים שהיו בחזית ופעלו בצוות הרפואי
Vietnam Women's Memorial
הפסל והאנדרטה נמצאים בפארק ירוק. בתמונה עם השלט המסביר על פסל הנשים, נראה גם אחד מתושבי העיר וושינגטון עושה ג'וגינג – ראינו הרבה מאד רצים בעיר הבירה!
היו שם גם הרבה סנאים:
משם – המשכנו ברגל לאנדרטת לינקולן Lincoln Memorial הבנויה בסגנון מקדש יווני.
כשמסיימים לעלות במדרגות “המקדש” ללינקולן , רואים את הנוף הזה:
בריכת ההשתקפות המפורסמת Lincoln Memorial Reflecting Pool היתה ריקה ממים.
סאבטקסט: חוצפה כזאת! הם עוד ישמעו ממני! 
(התאכזבתי מאד! בעיקר, כי ראיתי בילדותי את המראה היפה ורציתי שבני המשפחה יראו זאת גם הם).
התנחמנו במראה פיסלו של לינקולן, שהיה מרשים במימדיו:
קלוז-אפ על אברהם:
מרחוק, מעבר לאובליסק, ראינו את הסמל האייקוני של וושינגטון – בניין הקפיטול:
התחנה הבאה והמרשימה מכולן היתה בעיני האנדרטה לחללי מלחמת קוריאה, עם דמויות החיילים שעומדים איש מאחורי רעהו ומסביב קירות מבריקים עם שמות הנופלים.
Korean War Veterans Memorial
במרכז האנדרטה – 19 פסלי לוחמים: 14 לוחמי הצבא, 3 נחתים, חובש חיל הים, ואיש חיל האוויר.
בריכת הנצחה עם איזכור לנעדרים
פסלי הלוחמים המדמים לחימה בשטח וזרי הפרחים מסביבם הרשימו אותנו מאד
קיר הנצחה עשוי אבן גרניט שחורה ועליו חרוטות תמונות מהמלחמה – גם הוא מרשים ביותר:
את סיור האנדרטאות עשינו ברגל. כל הסיבוב לוקח כשעתיים (אפשר גם פחות, תלוי כמה מתעניינים הילדים…).
מידע נוסף על הביקור באנדרטאות של וושינגון אפשר למצוא בקישור הזה והזה.
לאחר מכן, חזרנו למכונית אותה החננו בקרבת מקום ונסענו לראות את אנדרטת ג'פרסון – אף היא מרשימה. האנדרטה בנויה בסגנון רומי.
The Jefferson Memorial
מהאנדרטה רואים את האובליסק וגם את הבית הלבן המבצבץ מעבר לעצים.
הנה הבית הלבן! (יש מאבטחים על הגג…!).
והנה פיסלו של תומס ג'פרסון בתוך האנדרטה דמויית המקדש הרומי.
“נמאס לנו מאנדרטאות ופסלים” אמרו הבנים. “בואו נלך מפה”.
גם אמא ואבא רצו ללכת משם כי הם דאגו שמא נקבל קנס – זאת משום שהשלוטים לגבי מקומות חנייה אינם ברורים, אך הכל היה בסדר. בינתיים. 
החום היה כבד ולכן משם, שמנו את פעמינו למוזיאון התעופה והחלל המפורסם. לשמחתנו, מצאנו חנייה ממש מול המוזיאון – שוב עם שלט לא ברור, אך שאלנו מישהו עם מדים (פקח? לא ברור) הוא אמר לנו שאחרי 16:00 לא צריך לדאוג. החלטנו לסמוך עליו, שמנו כסף במדחן ונכנסנו למוזיאון.
סאבטקסט: חכו חכו….
בכניסה, חיכו לנו האחים רייט :
ראינו את המטוסים הראשונים
בתחילה, הצטרפנו לסיור מודרך, אך מכיוון שרק חלקנו התחברנו (נחשו מי?…) המשכנו באופן עצמאי. הבן הצעיר נהנה במיוחד מדיוקנה וסיפורה של אמיליה אקהרט – בהמשך לסרטי "לילה במוזיאון"…
ראינו את תא הפיקוד של החללית אפולו 11– המשימה הראשונה בה נחתו אסטרונאוטים על הירח.
ראינו גם אבנים מהירח והרבה דגמים של מטוסים וחלליות.
אבל אז החל להמאס לבנים…
המוזיאון מאד יפה ומומלץ! כדאי מאד לבקר ולהקדיש זמן בנחת למוצגים ולסיפורים שמאחוריהם.
נחנו בקפטריה ואז יצאנו ביציאה השנייה – לכיוון הקפיטול היל לצילומים והתרשמות מרחוק.
הבנים מדגמנים את בניין הקאפיטול:
והנה תמונה משפחתית:
הרבה תמונות הרבצנו שם ואז….. חזרנו למכונית. שלא הייתה!!!! אין מכונית!!! 
הלכנו הלוך וחזור, אולי התבלבלנו במיקום – ואין אוטו.
כמו שאומר השיר – לא ידענו מה לעשות, אם לצחוק או לבכות… שום מספר טלפון לא הופיע על מדחן הטיפשי וכמובן שאותו "יועץ”? מהולל לענייני מדחנים ושלטי חנייה רק עשה לנו שירות דוב.
סאבטקסט: היתה לי הרגשה שהוא לא יודע מהחיים שלו! אוףףףףף! זה פשוט לא יאומן מה שקרה לנו!
אבא הציע שנתקשר לקרובי משפחתנו (יש שם כמה עורכי דין….). אני הצעתי שנלך לכיוון תחנת המטרו הקרובה ואולי נמצא שם שוטר (?) או מישהו שיכול לעזור לנו… אכן, הרגשה חסרת אונים. 
סאבטקסט: שקלתי להתחיל לבכות, אבל התגברתי!
פנינו לשוטר הראשון שנקרה בדרכנו, וכאן – הפתעה! בסיכומי הטיול המשפחתיים הוא הוגדר כאדם המצטיין של הטיול, הכי נחמד ואדיב ברמות שאין לתאר. הוא טילפן וברר ודאג ולא עזב אותנו עד שנמצא הפיתרון – המכונית נגררה כמובן! למדתי מילה חדשה באנגלית: towed – "נגרר". נהדר.
איך אמר השוטר המקסים שלנו: "יש חדשות טובות וחדשות רעות: 1. מצאו את המכונית. 2. היא לא נגנבה, אלא נגררה”. (ואגב אמר לנו שגם לילידי המקום קשה לפעמים להבין את שלטי החנייה המהוללים. סאבטקסט: סליחה מיועץ השלטים על "התארים" שהענקתי לו…).
המכונית נמצאת באחד הרחובות הסמוכים ולא במגרש למכוניות נגררות. אלו החדשות הטובות – אפשר פשוט לקחת אותה מרחוב כך וכך… החדשות הרעות – קנס של 200$ . כמה נחמד. 
אמנם עלות היום היתה זולה – המוזיאונים בוושינגטון בחינם וכו'…, אבל – זה ממש מיותר.
מה אומר ומה אגיד, לפחות המכונית נמצאה ובאמת פשוט נכנסנו לתוכה, אספנו את קנס המעצבן והלכנו לחפש מקום לאכול…. דבר קצת קשה בוושינגטון בערב.
נסענו לכיוון התחנה המרכזית, שם שמענו שיש הרבה מסעדות ודוכני אוכל. לאחר שמצאנו חנייה בטוחה היה קצת קשה למצוא מקום פתוח (!) בשעה מאוחרת זו – קרוב לתשע בערב. די מבאס, אבל הסתדרנו.
בנוסף, אחד הבנים לא הרגיש כ"כ טוב ואכן כשהגענו למלון היה לו חום די גבוה… בקיצור – היום הוגדר כאחד הימים הפחות מוצלחים, אבל מילא…
מרוב פחד וחששות החלטנו להחזיר את המכונית עוד הערב ולהיפטר ממנה. אנחנו עם מכונית בערים גדולות – סיימנו!
נסענו – אמא ואבא, לשדה התעופה וכאן התחילו תלאות חדשות – למצוא את סוכנות הרכב, לעמוד בתור 200 שנה (בנקודה זו שמחנו מאד שלא חיכינו לבוקר הטיסה לפלורידה עם החזרת הרכב) ולחזור למלון – לא מצאנו איך! אף על פי שהמלון קרוב לשדה התעופה, המשימה בשעה 11 בלילה היתה קשה.
סאבטקסט: אבל, בל נשכח כי אני בעלת תושייה…! בואו נחפש הסעה של בתי מלון!
וכך נדבקנו להסעה של מלון הולידיי-אין וביקשו מהנהג שייקח אותנו למלון שלנו..(קיבל טיפ, אלא מה?).
חזרנו לבנים בחדר ואפילו לא ידעתי איך לתכנן את מחר – צפוי שרב כבד מאד ואחד הבנים, כאמור, עם חום גבוה.
הלכנו לישון מותשים…
הקפיטול מואר בלילה:
יום שישי, 29.7 – הבית הלבן, מוזיאון השואה ומוזיאון היסטוריה אמריקאית:
היום מלאו שבועיים לטיול. כ"כ הרבה חוויות עברנו וכ"כ הרבה מקומות ראינו – ואפילו לא עברנו את החצי (חוץ מאבא, נשאר לו פחות זמן…).
קודם כל – הערכת מצב על הבוקר: הבן החולה מתאושש מעט, נראה לי שעדיין יש לו חום אבל הוא מסרב להישאר במלון "ולהפסיד". קיבל אקמול ותה, וכולנו ירדנו לארוחת הבוקר הטעימה.
בנוסף – היום יש שרב נוראי. בחדשות מודיעים כי זהו היום החם ביותר בוושינגטון מזה עשר שנים How lovely. 
אנחנו מחליטים לשים דגש ביום זה על מוזיאונים = מזגן ולהשתדל לא להיות בחוץ.
נסענו במטרו (נוח להפליא!) למוזיאון השואה – בהחלט גם ע"פ בקשת הבנים הגדולים שמתעניינים בנושא ועתידים לנסוע לפולין בספטמבר. אגב, קוריוז – השוטר הוושינגטוני המקסים שעזר לנו עם המכונית ביום הקודם, איך ששמע שאנחנו מישראל אמר לנו: "הו, אתם חייבים לכת למוזיאון השואה! זה מאד חשוב ומאד מרשים!!!". זה היה מאד מעניין מבחינתי. גם אחד מאנשי הקבלה במלון (שהיה ממוצא ניגרי) המליץ לנו על מוזיאון השואה…
הכניסה למוזיאון:
בכל אופן, הגענו למוזיאון, ושם – בדיקות בטחוניות מוקפדות יותר משדה התעופה! – להוריד נעליים, לרוקן כיסים, לזרוק ולשפוך משקאות. לא ייאמן.
מסתבר שאפשר להיכנס לתערוכה הראשית במוזיאון רק עם הזמנה מראש. לא הבנו זאת בהתחלה ונכנסנו לתערוכת "סיפורו של דניאל" – מעין "שואה לייט" יותר מרוכך ומאד מאד יפה ומרגש.
קולאז' ציורי ילדים המבקרים במוזיאון ומעלים את רשמיהם בציור:
לאחר מכן, נרשמנו לכניסה לשעה 14:00 , דבר שהותיר לנו שעה וחצי ריקות. מצד אחד – חום נוראי בחוץ והבן שלנו… מצד שני – עדיין לא ראינו את הבית הלבן….
הפיתרון: לקחנו מונית (אע"פ שזה מרחק הליכה ) לשדרות פנסילבניה כדי לראות את הבית הלבן (ולהצטלם כמובן). אז הנה הוא – קבלו את הבית הלבן:
The White House
נקלענו להפגנה של אפריקאים וזה היה ממש מחזה סוריאליסטי- ההם צועקים, שרים, מניפים שלטים ובין לבין – התיירים מתגנבים כדי להצטלם… 
ההפגנה מול הבית הלבן:
האמת, אלו היו רגעים די קשים, החום גבר והתעצם (בני יקירי הודיע לנו שהוא עומד להתעלף!) והחלטנו לחזור לאיטנו למזגן במוזיאון השואה, הפעם ברגל עם הפסקות בצל. השארנו אותו ליד אחד הקיוסקים והלכנו לראות את הבית הלבן גם מהצד השני, המדשאה המפורסמת.
הנה המדשאה, שגם היא מופיעה בסצינת הסיום של הסרט “שיער” (ראו הסרטון לעיל):
והנה הבית הלבן, מהצד השני. The White House – Side B
סאבטקסט מרוצה:
מאבטחים על גג הבית הלבן:
בדרך למוזיאון השואה עברנו על פני האובליסק של וושינגטון, מסביבו דגלי האומה:
מוזיאון השואה – United States Holocaust Memorial Museum
לקראת 14:00 הגענו חזרה למוזיאון ושם נשאבנו לעולם אחר.
כל אחד מהמבקרים מקבל מעין תעודת זהות של יהודי מתקופת השואה ואז נכנסים לתערוכה שמורכבת משלושה חלקים: הרקע לשואה ולמלחמת העולם השנייה, הפיתרון הסופי ומחנות ההשמדה והאירועים לאחר השואה.
כולנו התעניינו מאד והתרשמנו, כולל הצעיר שבחבורה (אע"פ שהיה לו די קשה לקראת הסוף). המוזיאון בנוי בצורה מאד מרשימה ומיוחדת, כמו שהאמריקאים יודעים.
אני מאד מאד ממליצה על הביקור בו, אך יש לקחת בחשבון מה הרכב בני המשפחה (בפירוש לא ילדים צעירים) ומה מידת ההתעניינות.
לאחר הביקור במוזיאון (הבן התאושש, תודה לאל) נוסף לנו אלמנט חדש: בת משפחה רחוקה רחוקה שלנו, נערה מתוקה מפריס, נמצאת בוושינגטון ומאד רוצה לפגוש אותנו. במשך היום הקודם והיום ניהלתי המון שיחות טלפון עימה ועם המשפחה המארחת אותה ולבסוף קבענו פגישה בקפטריה של המוזיאון להיסטוריה אמריקאית (שם תיכננו לבקר). אכן כך היה והתקיימה פגישה מרגשת. כ"כ הרבה בני משפחה פגשנו בטיול, והנה נוספה גם הצרפתיה המתוקה שלנו!
פגישה משפחתית מרגשת:
המוזיאון להיסטוריה אמריקאית – National Museum of American History
בהמשך, יצאנו לסיור במוזיאון שהיה פתוח לשמחתנו עד השעה 7 וחצי בערב (בד"כ נסגר ב-5).
גם מוזיאון זה מאד מומלץ, ידידותי וחביב. יש תערוכת מכוניות, כלי שייט, השמלות של הגבירות הראשונות וקומת הטלוויזיה, המוזיקה והסרטים עם הכורסה של ארצ'י בנקר, הכובע של מייקל ג'קסון וקרמיט מהחבובות. אייקונים!
אתר המוזיאון להיסטוריה אמריקאית
רכבות של פעם:
השמלות של ג'קי קנדי:
פארה פוסט מ”המלאכיות של צ'רלי” ובגד הים האדום המפורסם:
הכורסה של ארצ'י בנקר ושל אדית אשתו:
סאבטקסט: הנאה צרופה!
אגב – רציתי מאד גם לבקר במוזיאון לאמנות בעיר, אך זמננו בוושינגטון תם. חזרנו לרחוב המסעדות ליד המלון בארלינגטון ושם מצאנו דיינר חביב ובו סיימנו את היום. מחר טסים לפלורידה….
לסיכום השהות בוושינגטון, ע"פ בניי, זה היה המקום הפחות מוצלח בטיול – בגלל המכונית, החום הנוראי והמחלה. מאידך – הם מאד אהבו את הפגישה עם הדודנית החמודה… אני ובעלי מאד אהבנו את העיר. בפירוש ארצה לחזור לשם שוב ולראות עוד. 
המשך בחלק הבא – פלורידה 
נפרדים מוושינגטון, העיר חביבת הארכיטקטורה היוונית-רומית עתיקה:
לטייל עם סאבטקסט 
להשאיר תגובה