מונטנגרו: שתי חומות עתיקות, 25 פיתולים ו-461 מדרגות

סאבטקסט: ילד זהב של אמא שלו. ויש לו עין טובה 

הטורקיז -הטורקיז הזה

אבא: אני חייב קפה 

אמא: גם אני! אני גמורה. חשבתי שנמצא במקום הזה בית-קפה נחמד.

אבא: עזבי, הכל פה מלכודות תיירים. עדיף שנצא כאן.

בן: אני רעב.

אמא + אבא: כבר ?!?

אבא: מה בתכנית?

סאבטקסט: כמובן שהשרביט חזר אלי…. 

אמא: לנסוע ללובצ'ן, נייגושי.

בן:אמא, אנחנו ביפן?

אמא: זה מה שאיליה אמר שחובה ואסור לוותר!

כל מה שקשור באיליה – קדוש. עשה נעשה.

אבל אנחנו חייבים קפה.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בבודווה, העיר שהילכה עלינו אימים בליל הכניסה למונטנגרו, שהיינו תקועים בגללה ובגלל הפסטיבלים שלה בפקק. (המרחק מסווטי-סטפן -5 ק"מ).

החלטנו שנמצא בית-קפה , נשב קצת ואולי נטייל בסימטאות אם יבוא לנו.

יצאנו חניה קרובה לעיר העתיקה (בתשלום מדחן) והגענו לטיילת  ליד החוף – שם שפע של מסעדות ובתי-קפה.

התמקמנו באחת המסעדות שנקראה The Old Fisherman's Pub, מקום נחמד מאד.

אמא ואבא שתו קפה  ואכלו קרפ מונטנגרי as usual

הבן אכל המבורגר as usual

התאוששנו מעט והחלטנו לסייר קצת בסימטאות העיר העתיקה (סטארי-גראד).

אז קודם-כל, בודבה מצאה-חן בעיני.

היא לכאורה שילוב של עכו, אילת ורודוס – אך יותר אירופאית ואלגנטית.

נחמד מאד להסתובב בסימטאות שמלאות פינות-חן, בוטיקים, בתי-קפה (אמא: חבל שלא ישבנו פה…או פה… תיראו כמה יפה כאן! אבא: גם איפה שישבנו היה מאד נחמד!) )

ישנן סימטאות ציוריות וגם אמנות רחוב בבודבה היפה (שכמובן נקראה בפינו חובב הכינויים "בודהא")…

הגענו למבצר – מצודת בודבה. המראה קצת מזכיר את דוברובניק, אבל כמובן במהדורה מוקטנת ופחות עוצמתית.

בסמוך – חופי-ים נחמדים, מרינה עם ספינות וסירות (בן: מה עם שייט..?  סאבטקסט: הוא לא מרפה!).

הגיחה הלא מתוכננת לבודבה לקחה לנו כשעה וחצי, אבל לא הצטערנו לרגע. היה שווה!

תמונה משפחתית בבודבה:

יצאנו מבודבה ואנחנו נוסעים לקראת המטרה העיקרית של היום – הר לובצ'ן, הוא ההר השחור (צרנה גורה בשפה המקומית), על שמו נקראת מונטנגרו. צרנה, נגרו = שחור, גורה, מונטה = הר. לרכס זה שמורה פינה חמה בלבם של אזרחי מונטנגרו, משום שבמשך רוב תולדותיה של המדינה, היא הצטמצמה לאיזור זה.

ההר מכוסה בעצי אשוח ועליו פארק לאומי גדול ובו שבילי הליכה ואיזורי פיקניק.

האתר המרכזי בפארק הוא מוזיליאום נייגושי – בו נמצא קברו של הגיבור הלאומי המונטנגרי פטרוביץ נייגוש.

זה המקום שאיליה אמר שהוא חובה לביקור – הן בגלל הדרך והן הגלל הנוף.

ע"פ המפה והג'יפיאס, אורך הדרך הוא כ-50 ק"מ, שאמורים לקחת יותר משעה נסיעה.

ולמה?

משום שבדרך ישנם 25 פיתולים (מישהו מיספר אותם…), היא צרה, מפותלת ותלולה ויש בה נוף מדהים!!!

לאחר נסיעה קצרה על הכביש הראשי, אנחנו מתחילים לעלות.

למרגלותינו – מפרץ קוטור עם העיר העתיקה, מסביבנו – הרים גבוהים וירוקים.

מ-ה-מ-ם ! ! ! !

כל סיבוב שאנחנו עושים – הנוף עוד יותר מקסים.

לנהג קצת קשה, אבל הוא לא מתלונן ומדי פעם אנחנו עוצרים כדי שגם הוא יהנה מהנוף בלי עול הנהיגה ו-כמובן – לצלם!

אין הרבה מאד נהגים על הכביש , וכשמגיע רכב ממול, צריך לרדת לשוליים או שאחד מהרכבים צריך לנסוע לאחור. קצת מפחיד, אבל זה לא קרה למזלנו הרבה מדי פעמים. מדי פעם אנחנו רואים אוטובוס תיירים (ממש סכנה לנסוע שם באוטובוס לדעתי!) ומתפללים שלא יהיה מולנו… (לא קרה).

בכל עיקול נשקף נוף מרהיב יותר מהקודם.

מפרץ קוטור מבצבץ מבין העצים:

הנה עיקול מס' 14 וגם המכונית הקטנה האדומה שעלתה את ההר כמו גדולה!

המכונית הקטנה האדומה

עיקול מס' 14

היו גם מנהרות והרבה זוויות תצפית על הנוף המרהיב:

אנדרטת נייגוש: 461 מדרגות (כמעט…) 

Mausoleum of Petar II Petrovic-Njegos

סיימנו לעלות את 25 העיקולים / סיבובים או איך שלא נקרא לזה.

המשך הדרך מעט יותר "שפוי", עובר במרומי ההר, בין עצים ומישורים ירוקים.

חלפנו על פני הכפר נייגוש  (Njegusi), המוכר כמקום הולדתה של שושלת פטרוביץ׳ ששלטה במונטנגרו מ-1696 עד 1918.  כאן בפיסגת ההר השחור – הר לובצ'ן,  קבור המנהיג והסופר פטר ה-2 פטרוביץ' נייגו'ש Petar II Petrovic Njegos, השליט האחרון של שושלת פטרוביץ'.

וכך התחלתי לטפס….

האם אצליח לעלות ולהגיע לפיסגה…?

לקחנו בקבוקי-מים והתחלנו לעלות….

על ההתחלה – הפתעה! השיפוצים הם בתוך המנהרה האפלה ולכן אי-אפשר לעבור בתוכה. יש דרך עוקפת, על ההר. מצד אחד – זו קצת אכזבה שלא נעלה את המנהרה שהיא הדבר המיוחד כאן, אך מצד שני – כך העלייה הרבה יותר קלה. כמו לעלות על הר בטיול….

אז כך לא עלינו 461 מדרגות (תחשבו, זה כמו 23 קומות!!) אבל עלינו עלייה קשה. עמדתי בגבורה בעלייה, עם הפסקות מדי פעם ועשיתי את זה!

סאבטקסט: הפתעתי אפילו את עצמי!!! 

תמונת מנוחה באמצע הדרך:

הגענו לפיסגה! 

עוד כמה תמונות נוף ואנחנו מגיעים לאנדרטה.

נוף מצד אחד:

*

וזה השביל המוביל לדרך לאנדרטה:

אף-פעם לא הייתי במזרח הרחוק, אבל הרושם שהותירה עלי האנדרטה של נייגוש היה של אנדרטה בסגנון קומוניסטי-אוריינטלי. הכל גדול ומונומנטלי, להאדיר את חשיבותו של הגיבור הלאומי.

מי שרוצה לקרוא עליו – הנה קישור למאמר מעניין על המקום ועל המנהיג הלאומי החשוב  של מונטנגרו.

דמי הכניסה למוזיליאום –  2 אירו למבוגר.

שתי דמויות ענקיות מגרניט שומרות על פסלו של נייגוש.

הפסל שלו שוקל 2 טון, גובהו כ-4 מטר ומעליו – דמות עייט.

התקרה באולם הפסל מכוסה מ-300 אלף אריחים מוזהבים היוצרים פסיפס נהדר מזהב.

הקבר עצמו נמצא באולם תחתון, שם שרר קור גדול…

הנה השביל ורחבת התצפית:

ממש נראה כשביל אל סוף העולם:

מזג האוויר על הפיסגה היה נעים וקריר ושם שכחתי את החום שסבלתי ממנו אי-שם למטה, בסווטי-סטפן.

הנה אנדרטת נייגוש מזווית אחרת:

רכס לובצ'ן

מפרץ קוטור עם השמש מול הפנים

אנחנו יורדים ממרומי רכס לובצ'ן לעבר העיר קוטור Kotor – התחנה הבאה שלנו.

בסרבית – Котор; באיטלקית – Cattaro

קצת התלבטנו מה לעשות עם קוטור, מאחר והזמנתי לינה בהרצי-נובי, שכבר די קרובה לגבול. כמובן שקיבלתי הטפה או שתיים  מה פתאום הזמנתי שם לינה, זה רחוק מדי ולא קשור לכלום ומה נעשה שם בכלל, אבל אלו העובדות.

אז החלטנו לבקר בקוטור , לאכול שם ארוחת ערב  (נחשו מי רעב?…) ואז להגיע למלון שהוזמן, מרחק של עוד כ 30-40 דקות נסיעה ע"פ הג'יפי. אנחנו רגילים כבר להגיע בלילה לבתי מלון, והפעם אין פיתולים בהרים, רק נסיעה שוב במעבורת (וידאנו שהיא אכן עובדת גם בלילה). בנוסף – ממליצים לראות את חומות קוטור המוארות בלילה, אז זהו, הוחלט.

והנה קוטור מחכה לנו, ממש תיכף אנחנו מגיעים:

הגענו לקראת 6 בערב ובכניסה לעיר – לא עלינו, לוויה….

הלוויה היתה , איך נאמר, ציורית : בראש הילכו נשים עם זרי-פרחים גדולים. אחריהן – תזמורת צבאית או משטרתית. אחר-כך איש עם תמונת הנפטר ולאחריו – הארון. מאחורי הארון , קבוצת אנשים, כשהראשונים שבהם הילכו חמורי סבר והאחרונים – דיברו ושוחחו כאילו הם בעיצומה של פגישה חברתית חביבה….

קוטור Kotor

העיר קוטור נבנתה במאה ה-12 ושמרה על ציביון ימי-הביניים עם רחובותיה הצרים, הכיכרות, הקתדרלה והכנסיות. החומה האדירה של קוטור , שנבנתה במשך מאות שנים מתקופת ימי הביניים ועד המאה ה- 18, מטפסת במעלה המצוקים התלולים מאחורי העיר העתיקה. קוטור הוכרזה כאתר שימור מורשת עולמית ע"י אונסק"ו והמפרץ שנקרא על שמה, עליו צפינו ממרומי הר לובצ'ן, הוא למעשה מעין פיורד מפותל המוקף הרים רמים ונישאים.

חומת קוטור:

מצאנו חניה במקום שווה ונכנסנו לעיר העתיקה (סטארי גראד) דרך השער הצפוני.

נהר שקורדה בחפיר השער הצפוני:

העיר העתיקה קטנה למדי ושופעת קסם של ערים עתיקות מבוצרות עם הסימטאות הקטנות, הכיכרות  ופינות החמד. בהשוואה לבודבה (שגם היא מצאה-חן בעיני) , קוטור נחשבת יותר אלגנטית ומעודנת והיא מצאה-חן בעיננו מאד. 

סימטאות קוטור + כביסה אמנותית…

בעיר הסתובבו תיירים רבים וגם מקומיים. הרבה מסעדות, בתי-קפה, חנויות ו…כנסיות.

הנה הדגל של קוטור:

קוטור היתה תקופה ארוכה תחת שלון הרפובליקה הוונציאנית, ואפשר לראות את סימלה – האריה המכונף, מוטבע על מבנים רבים בעיר.

חומת קוטור עם האריה המכונף הונציאני:

הכניסה הראשית לעיר העתיקה היא דרך שער הים שנבנה בשנת 1555.

מעל שער הים חרות תאריך שחרור העיר מידי הנאצים ולצידו כוכב אדום קומוניסטי וציטוט של טיטו.

בתוך השער ראינו תבליט אבן מהמאה ה-15 של מריה הקדושה וישו התינוק בין שני קדושים.

שוטטנו בסימטאות, יצאנו לנמל וצפינו ביאכטות של העשירים, שבנו ושוטטנו בסימטאות וחיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב לסיום הטיול.

למרבה הבאסה, נפלנו על אחת ממלכודות התיירים (כנראה כל המסעדות שם הן כאלה…) – היה די טעים (לא משהו) ויחסית למונטנגרו – יקר! בכל אופן, נהננו מהמקום בו ישבנו – כיכר ציורית והומת אדם וסביבנו בתים יפים ועתיקים, פעמוני כנסיות מצלצלים. בקיצור, הרגשנו תיירים למהדרין.

קינחנו בגלידה באחת הסימטאות והתחלנו לחזור למכונית.

באותו הערב, התקיים משחק כדור-מים חשוב ביותר בין נבחרת מונטנגרו לנבחרת סרביה (או אולי בוסניה? אחת ממדינות האירוויזיון בכל אופן). בכל בתי הקפה צפו במשחק, התרגשו והיו במתח. בכל פעם שהיה גול, כולם צהלו ושמחו  ואם הקבוצה השנייה  הובילה, הפרצופים היו במתח עד אבל . בני היקר, ספורטאי בנשמתו, ביקש שנישאר עד תום המשחק, רק כדי לראות את תגובת הצופים. לשמחתנו הגדולה, מונטנגרו ניצחה! כולם הריעו ומחאו כפיים, גם אנחנו …. מה יש, אנחנו מספיק זמן במונטנגרו, לא?… למה לא לפרגן 

הלילה ירד, ואנחנו עזבנו את קוטור, לא לפני שהנצחתי את החומות המוארות.

המראה יפהפה ומרשים מאד, במיוחד כשיוצאים מהעיר וצופים בה מעבר למפרץ.

תיאור ספרותי וציורי : חומת העיר מוארת בלילה באור יקרות המשתקף במים ומקיף את העיר בכתר של זהב.

אנחנו בדרך לעיירה הרצי-נובי (בינינו, שם שנשמע מעט יידישאי…).

התמסרנו לג'י-פי-אס כדי שיוביל אותנו למעברות (שעובדת אגב, למרבה הפלא, 24 שעות ביממה).

הדרך עד למעבורת התפתלה סמוך לקו החוף של מפרץ קוטור והיתה מעניינת עד מאד. הרגשנו כמו בתוך סרט איכות (הסרטים של קוסטוריצה, למשל….).

לאורך הכביש הצר, עיירות, כפרים ושאר יישובים וכל האנשים נמצאים בחוץ, בערב קיצי חמים ונעים. גברים חסרי חולצה (מזמן לא ראינו… ), נשים עם בגדים מסורתיים, נערים ונערות בלבוש מינימאלי, סבתות וסבים מארגנים ארוחות על קו המים. החיים הטובים נוסח מונטנגרו הפשוטה והבלתי-אמצעית.

הרהורים פילוסופיים: מה רע להם? חיים על שפת מפרץ מדהים,מחייכים כל הזמן, נהנים מהחיים הפשוטים והטובים. תאמינו לי, יש מה ללמוד מהם והם בהחלט ידעו גם ימים קשים עם כל המלחמות שעברו.

נסענו מאד לאט בכביש המתפתל שהיה לפעמים ממש על קו המים. המונטנגרים עברו את הכביש כאילו היה שביל, או בגדר המלצה של כביש… לאורך קו – הים, אנשים ישבו עם כסאות-נוח או סביב שולחנות, אכלו, שתו , שמעו מוזיקה ונהנו מהחיים. ממש התחשק לעצור את האוטו ולהצטרף אליהם….

אלו היו רגעים קסומים בפשטותם, מהסוג שהמצלמה לא יכולה להנציח, אבל הם ננצרים בזיכרון ובלב.

וזו ההזדמנות להזכר בשיר מקסים של מונטנגרו מאירוויזיון 2014 (שנה לאחר הטיול שלנו). השיר נקרא "Moj svijet" – "העולם שלי" (הגיע לגמר, מקום 19), ובסרטון אפשר לראות כמה נופים מוכרים…

לבסוף, הגענו למעבורת, עלינו עליה וחצינו את המפרץ. עוד כעשרים דקות נסיעה ואנחנו מגיעים לתחנה האחרונה – העיירה הרצי-נובי, שם הזמנתי בבוקינג מלון שקיבל המלצות טובות מאד – Garni Hotel Bokeška Noć

הגענו סמוך ל-11 בלילה ואת פנינו קיבל בנם של בעלי המלון (הם כבר הלכו לישון ) – בחור מאיר פנים שהוביל אותנו לחדר נחמד ונעים. למלון יש לובי ובו אפשר לעשות קפה ותה כל עת שרוצים והמקרר עומד לרשות האורחים עם מים, מיצים וחלב.

החדר שלנו

הלובי

התארגנו לשינה (בן: סוף-סוף יש לי מיטה אמיתית שהיא לא ספה נפתחת!) ונרדמנו עייפים אך מרוצים….

לילה אחרון במונטנגרו.  לילה טוב   

סיכום היום:

תכנון מול ביצוע: גם היום הקשר בין התכנון לביצוע הוא מקרי לחלוטין. איזו שמורת טבע ביוגראסקה ואיזה נעליםים. הדבר היחיד שעשינו מה"תכנון" הוא נסיעה בדרך נוף לקוטור. אבל איזה יום נפלא שיצא לנו: שתי ערים עתיקות עם חומות, ראינו את התמונה של הספר ( = סווטי סטפן), נסענו בכביש המדהים עם הפיתולים להר לובצ'ן, עלינו משהו שווה -ערך ל-461 מדרגות… יפה לנו!