פריז – גנים, פסאז'ים, כיכרות ואורות

 

טיול של אמא ובת חובבות פריז – חלק ב'

נסענו, אמא ובת לטיול נוסטלגי בפריז, בחופשת חנוכה, דצמבר 2013.

על היומיים הראשונים תוכלו לקרוא בחלק א'  – פריז לאם ולבת.

היום השלישי: גינות, כיכרות, נוסטלגיה ו….משפחה

בוקר יום ראשון – Dimanche.

סקירת מצב :

* חנויות – סגורות.

* אחה"צ קבענו עם המשפחה מהצד של סבתא.

* נשארו כמה שעות לשוטטות ואולי למוזיאון.

* בכל יום ראשון הראשון בחודש (כמו זה שהיום) – הכניסה למוזיאונים רבים בפריז היא בחינם. אבל…

אמא שלי : את יודעת אלו תורים יהיו להכנס? מספיק מה שהיה לנו אתמול בכניסה לאורנג'רי. אנחנו יכולות להרשות לעצמנו ללכת גם בתשלום!

אני : בסדר… אבל אני לא כל-כך רוצה לוותר על ד'אורסיי. אולי נמצא משהו אחר קטן במקום להיום ?

ומצאתי. מוזיאון הבובות, כך כתוב בספר שלי – נמצא באיזור מרכז פומפידו וגם אליו הכניסה בחינם היום. שם, אנחנו מקוות – לא יהיו תורים. ומשם-נלך לטייל במארה.

יופי .

צעדתי לבולאנג'רי התורן של השכונה בימי ראשון (קצת רחוק יותר, אבל כך הכרתי עוד סמטות מעניינות) והבאתי לנו קרואסונים ובריוש. הבולאנג'רי הזה היה פחות טוב מ"הקבוע" שלנו ובעליו – אסייאתים.

לקחנו את קו אוטובוס 38 לכיוון מרכז פומפידו.

כשחיכינו לאוטובוס, הצצתי על גני לוקסמבורג מעבר לגדר ומאד התחשק לי לבקר שם.

בדרך, מהאוטובוס – צילמתי כמה תמונות:

הנה הקונסיירג'רי :

היום השלישי – פינת הנוסטלגיה חלק א' :

בקיץ 1990, בהיותי סטודנטית, שהיתי בפריז כמה שבועות (והתגוררתי אצל הדודה ר'). היינו שלוש חברות וכמעט בכל יום איכשהו הגענו לרחבה שלפני מרכז פומפידו, שם התאספו מאות צעירים מכל העולם. מוזיקה, אמני רחוב, צחוקים ושמחת-חיים התנקזו כולם למקום הזה. אווירה סטודנטיאלית של חופש ואחווה. היו לנו "חבר'ה" קבועים איתם ישבנו בקבוצות – דיברנו, שרנו וצחקנו .

בכל פעם כשאני בפריז אני מגיעה לשם, אבל את האווירה הזו אי אפשר כבר לשחזר…. אולי מגיעים לשם פחות אנשים, אולי יש פחות אחווה ו… אולי פשוט התבגרתי….

עכשיו חלפנו ליד מרכז פומפידו והגנבתי כמה תמונות.

מרחוק ראינו את התור האימתני של האנשים המחכים להיכנס בחינם לתערוכות. (אמא שלי: את רואה? מה אמרתי לך?! ).

חצינו את הרחוב הראשי ועקבנו אחרי השלטים למוזיאון הבובות.

מאז ומתמיד אהבתי בובות, כשהייתי ילדה היה לי אוסף של "בובות עמים" ועד היום יש כמה בובות בבית לקישוט ולנוסטלגיה. ע"פ הספר שלי ישנן במוזיאון מעל 500 בובות עתיקות המסודרות בסצינות המייצגות את החיים בפריז לאורך ההיסטוריה. בזכות הכתבה המצויינת של מיקה-מיקה נזכרתי במוזיאון הזה בפריז, שתמיד איכשהו לא יוצא לי לבקר בו.

וגם הפעם לא יצא! אוף! הגענו לפתח המוזיאון והוא סגור ומסוגר! שלט קטן אומר שהמוזיאן סגור בימי שבת וראשון ופתוח רק בשעות מסויימות. ויש גם לעמים שעת סיפור. ממש מעצבן! הספר שלי הטעה ובגדול ואני עשיתי טעות שלא בדקתי באתר המוזיאון (בדיעבד, הוא אכן נתן מידע זה).

מוזיאון הבובות –  סגור !

סאבטקסט א': פעם שנייה מגיעות למוזיאונים ואין לנו מזל  אולי מחר אנסה לגרור את אמא לכאן שוב?

סאבטקסט ב': השתגעת? היא לא תסכים בשום פנים ואופן! וגם אין לנו זמן. מה שצריך לקרות, יקרה…

אז לידיעתכם, מוזיאון הבובות סגור בסופי שבוע ואני עוד מקווה לבקר שם ביום מן הימים…

אבל מכל לימון אפשר להפיק לימונדה , ובזכות הגעתנו למקום זה גילינו גינה מקסימה על-שם אנה פרנק. Jardin Anne Frank נחנך בשנת 2007 והוקם לזכרה של הנערה היהודיה – הולנדית המוכשרת שנספתה בשואה. מאד התרגשתי!!

הגן הוקם לא בכדי סמוך למוזיאון הבובות, אך גם צמוד למוזיאון להיסטוריה יהודית של פריז. בשלט שמוצב במקום מסופר כי בגן ניטע עץ ערמונים – marronnier – כמחווה לעץ הערמונים עליו הסתכלה אנה פרנק בערגה דרך עליית הגג של מקום המחבוא.

לאחר האכזבה ממוזיאון הבובות וההפתעה הנעימה עם גילוי גינת אנה פרנק – חזרנו לכיוון מרכז פומפידו כדי לראות את המזרקה האהובה עלי במיוחד – מזרקת סטרוונסקי. למי שלא מכיר – זוהי מזרקה הנמצאת לצידו של מרכז פומפידו ובה פסלים צבעוניים מסתובבים.

 

ממה שקראתי – 16 הפסלים המסתובבים מייצגים את היצירות של המלחין איגור סטרווינסקי. שני האמנים האחראים על הפסלים הם ז'אן טינגלי – שעיצב את הפסלים השחורים, וניקי דה סן פאל – שפיסלה את הצבעוניים. המזרקה נבנתה ב- 1983.

ניקי דה סן פאל היא אמנית מעניינת מאד שעיצבה בין היתר, גם את פסל ה"המפלצת" – המגלשה בקרית יובל בירושלים. זכור לי שזיוה כתבה בזמנו על ביקור בגן פסלים שלה באיטליה.

עבורי – זהו עוד ביקור נוסטלגי במקום מאד אהוב בפריז . 

פינת הנוסטלגיה, חלק ב' ליום זה:

בביקורי האחרון, עם הילדים, המזרקה הייתה בשיפוצים וריקה ממים .

הפעם – חוויה מתקנת ומשובבת נפש .

מהצד ראינו את התור הבלתי נתפס להיכנס למרכז פומפידו (חינם ביום א' אעלק. אמא שלי: שהשונאים שלנו יחכו בתור כזה. אנחנו לא צריכות לסבול!)

ואמנם לא סבלנו. השמש החלה לבצבץ ובינתיים הרבצתי סשן תמונות מכל הזוויות….

פינת הנוסטלגיה של היום השלישי – חלק ג' :

בשנת 2005, כשהיינו בפריז עם הילדים ועם הוריי, התגוררנו בדירה בסימטה קטנה, המובילה למרכז פומפידו: רו סן מרטן Rue Saint Martin.

הדירה היתה קטנה אך מאד פונקציונלית ואנחנו הכרנו היטב כל פינה וכל חנות ברחוב זה. כל בוקר הבנים היו הולכים (אפילו לבד!) לבולנג'רי ומביאים באגט. כבר אז נתנו להם חינוך צרפתי למהדרין. הבונלג'רי אגב קרא "הבאגט של אבא"…

כמובן שעכשיו הייתי חייבת להציץ ולהיזכר.

אז הנה סיור נוסטלגי קטנטן ברחוב חמוד זה (שאגב, יש בו בית-קפה פופולרי – קפה לה פוזה. לא היינו).

הבנים שלי בפתח הבולנג'רי במאי 2005

המשכנו בסיורנו (לא לפני שעצרנו במקדונלנדס לקפה וקצת וויי-פיי…) והחלטנו ללכת לכיוון המארה. כפי שאולי אתם שמים לב, היום הזה ממש לא מובנה, והגדרתו העיקרית היא שוטטות ברובע הרביעי של פריז . אז מה.

עברנו דרך הוטל דה ויל – Hotel de Ville – בית העירייה של פריז.

הנה אמא שלי ליד הקרוסלה של הוטל דה-ויל

ניסיתי לשכנע את אמא שלי שנכנס למשכן האירופאי לצילום , שאמור להיות בסביבה ומופיע ברשימת המכולת שלי. עד שהיא השתכנעה…. אבל לא מצאנו משום מה את המקום והמשכנו בסיור עמוק לתוך המארה.

  

נכנסנו למארה, שהוא אחד המקומות האהובים עלי ביותר בפריז.

סאבטקסט: מעניין עוד כמה פעמים אומר את המשפט הזה… 

המארה Marais -שפירוש דמו אגב, איזור הביצה – הוא רובע תוסס, אופנתי ויוקרתי.

בתוכו שוכן גם הרובע היהודי ובשנים האחרונות הפך גם להיות מעוזה של הקהילה הגאה.

אף-על פי שיום ראשון היום, רוב החנויות פתוחות. איזה כיף!

נכנסות ויוצאות מחנויות – גם להתחמם וגם להסניף ריחות, למשש בגדים יוקרתיים וסתם להנות מכל היופי הזה.

ברחוב רוזייר וברחוב הפרנקים הבורגנים – יש גם הרבה בתי עסק של יהודים וכמובן מוכרים גם פלאפל ושווארמה. תור ארוך משתרך שם, ואני לא מבינה – בשביל לאכול פלאפל צריך לנסוע לפריז? לא יותר עדיף קרפים ומאקרונים?…

במארה גם ארמונות עתיקים מימי הביניים, גלריות ותערוכות. לא נכנסנו לאף אחת ובזאת הוכתר סופית היום הזה כיום שוטטות ברחובות, בגינות ובככרות.

הגענו לאחד המקומות, אם לא "ה" – האהובים עלי בפריז.

סאבטקסט: נראה לי שהפעם זה המקום הכי אהוב עלי .

פינת הנוסטלגיה של היום השלישי, חלק ד':   

כוללת את המארה ואת הכיכר המדהימה, המקסימה והאהובה – כיכר ווז' או Place des Vosges

זוהי הכיכר העתיקה ביותר בפריז והיא נחנכה בשנת 1612. היא עשויה ריבוע מושלם וסביבה בתים מלבנים אדומות, גגות כחולים ומעברים מקורים ומקומרים בקשתות.

במרכז הכיכר מדשאות, ספסלים ומזרקות וגם פיסלו של לואי ה- 13 רכוב על סוס.

מידע נוסף על כיכר הווז'ים תמצאו כאן . מקום מהמם.

למותר לציין כי בכל פעם שאני בפריז, אני מבקרת במקום הקסום הזה ומתענגת. בכל מזג אוויר. כולל בחורף 1998 שהייתי שם בבית-קפה בחוץ (עם תנורים – פעם ראשונה שנתקלתי בחימום חוץ, אבל זה באמת היה מזמן..) בטמפ' של מעלה בערך…

אבל כמובן שהכי כיף לשבת שם על דשא ולהתחרדן עם כל הצרפתים 

והנה תמונה מהכיכר יפהפייה הזו – אמא ושלושת הבנים, מאי 2005:

היה לי קשה להפרד מהכיכר האהובה עלי, אבל היה קר והיינו רעבות.

יצאנו מפלאס דה ווז' לרחוב Pas de la Mule (לא פרד……?…  )

ושם גילינו את אחד השוסים של היום הזה ושל הטיול בכלל : מרקייה מעולה ושמה: GIRAUDET – והוא למעשה בוטיק-בר-מרקים. אין מילים.

יש שם מלא סוגי מרקים וכופתאות מיוחדות שהם מכינים, גם אורגניות.

תענוג לחיך ולכל החושים. מזמינים בדוכן מרק שבוחרים בכוס חד-פעמית (יש כמה גדלים) מקבלים בנוסף בגט משובח ואנחנו גם הזמנו כופתאות – מיוחד וטעים!!

למזלנו, התפנה בדיוק מקום ליד החלון ויכולנו לשבת, לאכול ולהתחמם ולצפות באנשים הרבים המטילים במארה.

מומלץ בחום! המרק שאכלתי היה אחד המרקים הטעימים שאכלתי בחיי – מרק פטריות כרשה ואגוזים ועוד דברים טובים שלא הצלחתי לתרגם ולהבין, אבל מה זה משנה… גם אמא שלי נהנתה ביותר. הצלחה!

הכתובת המדויקת : rue du Pas da la Mule 6 – ממש אחרי היציאה מפלאס דה ווז'.

אגב, מסתבר שזו רשת ומקורה מהעיר ליון – Lyon

Bon Appetite 

הגענו ברגל לכיכר הבסטיליה, שלא רחוקה בכלל מהמארה. משם, ידענו, יוצאים אוטובוסים לכיוון הרובע הלטיני.

בכיכר הבסטיליה היה שוק – קצת שוטטנו בו, אבל לא כל-כך התחברתי אליו.

כמה תמונות ועלינו על אוטובוס לכיוון המלון. יש עוד משפחה שמחכה לנו היום…

האופרה החדשה – כיכר הבסטיליה

בדרך עברנו ליד הסורבון וגם ראינו חנות של מטריות – רק של מטריות Parapluies – נפלא! כל מטרייה 40 יורו…

השמיים התבהרו ונעשה כל-כך יפה בחוץ…

אמא שלי רצתה ללכת לנוח קצת במלון לפני שהמשפחה תבוא לאסוף אותנו (היתה לנו בערך שעה).

אני ראיתי של-כך יפה בחוץ ורציתי עוד קצת לשוטט.

תיכף תראו לאן הלכתי…

כל הזמן רציתי לחזור לטייל בגני לוקסמבורג.

ושוב – פינת הנוסטלגיה של היום השלישי – חלק ה' :

כל ביקור שלי בפריז כולל גם שוטטות בגני לוקסמבורג המקסימים.

מכיוון שהשמש יצאה והשמיים התבהרו, הודעתי לאמא שלי שאני מנצלת כל רגע ושאנוח את יודעת איפה ומתי, ואני חייבת קצת טיול בגנים לנפש.

אמא שלי אפילו לא ניסתה להתווכח (טוב, אולי קצת מילמלה מתחת לאף שאין לי גבולות ושאני צריכה ללתת מנוחה לעצמי) וקבענו שאני חוזרת ב-3 וחצי, חצי שעה לפני שקרובינו מגיעים לאסוף אותנו.

אז לפני שנתחיל בסיור הקצר, הנה כמה תמונות של ילדים בגני לוקסמבורג …

הנה כמה תצלומים של צילומים  (או להיפך…) :

גני לוקסמבורג Jardin de Luxemburg

לאחר שסיימתי לעבור על תמונות התערוכה על גדר הגנים, נכנסתי פנימה.

גני לוקסמבורג המקסימים שרויים בשלכת. השמיים התבהרו לחלוטין והמראות היו מהממים.

טיילתי לי על השבילים, התבוננתי בפסלים היפהפיים (חובבת פסלים אנוכי) וצפיתי על הארמון לוקסמבורג והבריכה הגדולה – Grand Basin שסביבה כסאות הברזל הירוקים המפורסמים.

ארמון לוקסמבורג – שנבנה בתחילת המאה ה-17, והבריכה הגדולה – בריכת נוי מתומנת הנמצאת למרגלותיו.

ובכלל, היה לי Deja Vu לסנטרל פארק NYC. ולמה? משום שזכיתי להיות בו בשלכת והמראות האלו הזכירו לי אותו, ומשום שבגני לוקסמבורג יש הרבה מאד אנשים שעושים ג'וגינג. כל הזמן. וזהו מקום של התרגעות והתנתקות מהעיר ההומה, מהחנויות, המוזיאונים ובתי הקפה. טבע, עם הרבה אומנות – כי בכל זאת, זו פריז.

ולכן, גני לוקסמבורג הם בעיני הסנטרל פארק של פריז.

פסלים סביב הבריכה הגדולה

המשכתי לטייל, כשפניי כבר לעבר המלון (בכל זאת, עוד מעט בני המשפחה מגיעים לאסוף אותנו…).

בדרך, פגשתי בעוד כמה פסלים יפהפיים, כמו זה של מרי מלכת הסקוטים

ופסל של הסופרת ג'ורג' סאנד (פעם היה סרט מאד יפה על סיפור האהבה בינה לבין המלחין שופן, שסבל משחפת – אותו גילם השחקן יו גרנט ואותה – אני לא זוכרת…)

כמו כן ראיתי את הפסל "פה האמת" – העתק של זה המפורסם הנמצא ברומא. על פי האמונה, אם אדם היה משקר בעת שהיה מכניס את ידו לתוף פה האמת, הפה היה נושך את ידו של השקרן.

סיירתי על השבילים, בינות הפסלים והאצנים, ונהניתי עד מאד…

הכי אהבתי את מרי מלכת הסקוטים

חזרתי למלון נינוחה ורגועה, וגם אמא שלי היתה נינוחה לאחר המנוחה…

לאחר כחצי שעה, הגיעו קרובי המשפחה החמודים שלנו לקחת אותנו לביתם.

זו המשפחה מהצד של סבתא (אמא של אמא) והקשר עמם נשמר לאורך השנים. סבתא שלי היתה אחות של סבתא רבא של הדודנית המקסימה שלי, פ'.

הסיפור המשפחתי שלהם דומה לאלו מהסרטים "נקודת איסוף" או "המפתח של שרה" – גורלם של יהודי פריז בתקופת השואה, שנלקחו לאצטדיון החורף ביולי 1942 ומשם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. כך נשלחה אחות של סבתא שלי, עם בעלה ובנה – והם נרצחו… בתה, שנמלטה לאיזור הכפר עוד חודשים (או שנים) קודם, נכנסה להריון ומתה מספר ימים לאחר הלידה. אביה של פ' הוא התינוק שנולד ושרד את התלאות.

ברבות השנים, המשפחה התבוללה, פ' נשואה לבחור מקסים שאינו יהודי ממוצא בולגרי, ולהם שלוש בנות – המכירות היטב את ההיסטוריה המשפחתית.

הבנות גם הן בקשר עם הבנים שלי (וכאן אפשר בקלות לומר: יחי הפייסבוק !!) ולמרות שאנחנו נפגשים פעם בכמה שנים – היחסים חמים ואנחנו מאד אוהבים את המשפחה הצרפתית שלנו.

פ' ובעלה לקחו אותנו כאמור במכונית לעיירה שלהם שנקראת Bures sur Yvette – מרחק של כ- 45 דקות נסיעה מהמלון שלנו בפריז.

היה כיף להפגש, לנסוע קצת מחוץ לעיר ולראות שוב את ביתם בו ביקרנו לפני 8 שנים.

גם כאן הדלקנו נרות חנוכה, שרנו שירים, צחקנו והסתכלנו באלבומים של פעם.

זכינו לאכול ארוחת ערב צרפתית אמיתית – עם אפריטיף , מנה עיקרית ולקינוח – גבינות. ממממ….

לאחר בילוי של כמה שעות בחיק המשפחה המקסימה, הוחזרנו למלון עם הבטחה שהם מגיעים לבקר בקרוב בישראל. אמן! ושוב אחזור ואומר – כמה כיף שיש משפחה בחו"ל  זה משדרג את הביקור ונותן כזו הרגשה טובה!

סיכום היום:

רשימת המכולת: אפשר לסמן "וי" נוסטלגי – על המארה, פלאס דה ווג', מזרקת סטרוינסקי וגני לוקסמבורג – כולם מקומות אליהם רציתי לחזור.

משפחה: ביקור משפחתי בעיירה סמוכה לפריז – כיף גדול!! 

דברים לא מתוכננים: המרקייה המשובחת ליד פלאס דה ווג', מוזיאון הבובות – שלא היה ברשימת המכולת, אבל גם לא זכה לביקור , גן אנה פרנק שריגש אותנו. ביקרנו גם ברחוב בו התגוררנו פעם, סמוך לפומפידו – שוב מדור הנוסטלגיה.

שוטטות: באיזור מרכז פומפידו, ברובע המארה ובאיזור כיכר הווג'ים.

הנאה: רבה ביותר  !

תמונה לסיכום היום : אמא ואני ליד מזרקת סרווינסקי סמוך למרכז פומפידו

ובהלימה ליום הנוסטלגי, הנה נוסטלגיה צרופה מתחרות האירוויזיון של 1977.

זה אחד משירי האירוויזיון האהובים עלי ביותר, אם לא "ה-"!

קבלו את השיר הזוכה : L'oiseau et l'enfant

 

היום הרביעי : פסאז'ים, גלריות, קישוטים ואורות

בוקר טוב, Bonne Journee – יום שני הגיע והבולנג'רי השכונתית שוב פתוחה. את הבוקר פתחנו עם בריוש טעים ושתי כוסות קפה.

היום, הודעתי לאמא שלי, נצא לסיור במקומות ששתינו עדיין לא ביקרנו בהם – מסלול הפסאז'ים בגדה הימנית. אחר -כך נבקר בגאלרי לה-פאייט (קרובי משפחתנו אמרו לנו שאסור להחמיץ את חלונות הראווה ואת קישוטי חג המולד. וגם כך זה בתיכנון וברשימת המכולת…) ואם יהיה כוח- נלך לשוק חג המולד .

נסענו באוטובוס בקו 27 המעולה וירדנו ליד הלובר – שם מתחיל מסלול הפסאז'ים (ע"פ הספר שלי). מבט מלמעלה על המוזיאון, כמה תמונות עם פירמידת הזכוכית, עוד כוס קפה במרכז הקניות היפהפה והיוקרתי השוכן למרגלות ארמון הלובר, וזהו – מוכנות למסלול….

טיפ שירותים: הכניסה לכל השירותים במרכז הקניות היא בתשלום (ויקר! אירו וחצי לפחות!) וזה אותי מאד מעצבן, ברמת העקרון. אך ישראליות בעלות תושייה אנחנו ומצאנו את ביה"ס של הלובר – כן , יש דבר כזה – Ecole du Louvre – ושם הכניסה היא בחינם. נכנסנו בנון-שנלטיות ישראלית…. שילמדו להם….

כמה תמונות :

כמה תמונות מהאיזור סביב הלובר :

מסלול הפסאז'ים מתחיל, כאמור, מאחורי הלובר, ליד הפאלה רויאל – Palais Royal, בואכה רחוב ריבולי המפורסם. קפיצה קטנה לחנות הבשמים של "בנלוקס" (אין מציאות….) ואנחנו בפתחו של הפאלה רויאל.

כניסה לתחנת המטרו ליד הפאלה רויאל

מאד רציתי לבקר בגן של "הארמון המלכותי" ולראות את המיצג השנוי במחלוקת של האמן דניאל בורן. בשנת 1986, כשהקים את מיצג העמודים המפוספסים שלו בגן של הפאלה רויאל, עורר מחלוקות ואף ביקורות קשות בקרב מבקרי האמנות.

ובכן… אני לא מבקרת אמנות – אך עלי לומר שהתאכזבתי מעט מהמיצג.

אמא שלי: אני לא מבינה מה כל-כך יפה בזה?!? בשביל זה סחבת אותי לכאן?

סאבטקסט: האמת?!? היא צודקת… התמונות של המיצג נראו יותר מעניינות ומסקרנות. במציאות- קצת מאכזב….

אז הנה התמונות שלי – היו אתם המבקרים…

*

עברנו בפסאז' מקורה והגענו לגן ה"אמיתי" של הפאלה רויאל Jardin du Palais Royal.

הגן יפה, נעים, מזרקה גדולה במרכזו, עצים בשלכת, פסלים וציפורים על פסלים. בדיוק מה שאני אוהבת, ויסלחו לי העמודים המפוספסים….

מסלול הפסאז'ים – או הגלריות

הפסאז'ים המפוארים של פריז הם למעשה רחובות מקורים שהוקמו באמצע המאה ה-19. הם שימשו רחובות קניות אלגנטים בימים שלפני בתי הכלבו הגדולים ומרכזי הקניות החדישים. הם היוו הן מעברים מקורים בין הרחובות החיצוניים והן מרכזי חנויות. מסלול הסיור בפסאז'ים מתאים במיוחד ליום גשום או קר, אך אינו מתאים ליום א' , שכן רבים מהפסאז'ים סגורים.

בשנים האחרונות, לאחר שהוזנחו והידרדרו מבחינת תחזוקה ומראה, נעשו פעולות נמרצות בפריז כדי להשיב לפסאז'ים את תפארת העבר.

התחלנו בגאלרי קולבר – Galerie Colbert .

הפסאז' הזה נבנה ב- 1826 ומהווה חלק מהספריה הלאומית – ששוכנת בבניין עתיק בעל חזות מרשימה מעברו השני של הרחוב. הכניסה לגלריה זו היא מאובטחת (בשל היותה גם מכון לימודים ומחקר) ואפשר להכנס רק מכיוון אחד ולצאת מהשני. הפסאז' עצמו אינו כה מרשים – אך בולטת היא תקרת הזכוכית המעוגלת ומתחת פסל של אורידיצ'ה – אותה הכיש הנחש ברגלה.

בפסאז' ישנה גם מסעדת בראסרי שנראית שווה ביותר… רק הצצנו.

בניין הספריה הלאומית בו נמצא פסאז' קולבר

יצאנו מגאלרי קולבר וחזרנו שוב לרחוב הכניסה כדי להגיע לפסאג' הבא – גלריה ויויאן –Galerie Vivienne. נבנתה גם היא ב- 1826 ונחשבת כיום לפסאז' המפואר ביותר וזה שנשמר במצב הטוב ביותר מבין המעברים המקורים של פריז.

יש בה פסיפס רצפה יפה ותבליטים על הקירות. מעל 30 חנויות יוקרתיות פעילות בגלריה – והמפורסמות ביותר הן חנות היינות "לגראנד" וחנות הפרחים היפהפיה – Emilio Robba. בגלריה היו קישוטים רבים לחג המולד, עצי חג-מולד והיא מאד מצאה-חן בעינינו. ביג לייק, טרה בל!!!

סאבטקסט בחזית חנות הפרחים, מדגימה את רצפת הפסיפס 

המשך הסיור :

במרחק של כמה רחובות מהפסאז'ים ויויאן וקולבר (שלמעשה צמודים אחד לשני), נמצא הפסאז' הבא בו ביקרנו – פסאג' דה פנורמה Passage des Panoramas.

זהו הפסאז' הותיק ביותר בפריז והוא נבנה ב- 1817, והורחב ב- 1834. מתוכו נפתחים ארבעה פסאג'ים נוספים.

אם פסאז' קולבר היה רציני ומכובד, ופסאז' ויויאן היה מפואר, מעוצב ואלגנטי, הרי שפסאז' פנורמה הוא זרוק יותר במראה, תוסס, דהוי במקצת אך עדיין מהודר , והעיקר – מעניין ביותר!

.מבחינתי, הייתי מבלה שם שעות ארוכות.

ראשית – יש בו הרבה מאד חנויות מיוחדות ומעניינות, במיוחד לאספנים – חנות חותמות, חנויות של גלויות ישנות (עכשיו כמובן מצטערת שלא קניתי…), פוסטרים, בולים ועוד ועוד…. בקיצור – גן-עדן לטיפוסים נוסטלגים כמוני. גם מקומן של חנויות בגדים – וינטאג', מעצבים אינו נפקד.

שנית – יש שם הרבה מאד מבקרים ואני תמיד אוהבת להסתכל על טיפוסם שונים ומשונים. הן אספנים, הן תיירים והן סיורים של בתי ספר. כנראה במסגרת "סל-תרבות" של תלמידי פריז…

בנוסף – יש בפסאז' פנורמה מסעדות ובתי-תה ושוקולייטרים. מממממ

נהניתי מאד מהביקור בפסאז' המרתק הזה.

Au revoir, Passage des Panoramas  

אמא שלי : טוב, אני חושבת שמיצינו את העניין. צריך הפסקה.

אני : כן, כן. אבל יש עוד פסאג' כאן, מעבר לרחוב….

אמא שלי : די!

אני : טוב, רק אציץ לרגע…. 

סאבטקסט: אכן, יש משטר. אבל אין טעם למתוח את החבל…. לא יביא שום תועלת.

כשאין ברירה, אז אין ברירה.

רק הצצתי לכמה דקות בפסאז' ז'ופרואה Passage Jouffroy. הוא נחשב לאחרון הפסאז'ים בפריז, הוקם בשנת 1847 ויש בו גם חנויות מעניינות (שלא ראיתי…. . למשל – החנות בה נהג טולוז לוטרק לקנות את מקלות ההליכה שלו).

צמוד לפסאז' ישנו מוזיאון שעווה שנקרא מוזיאון גרוואן Grevin.

בזאת הסתיים מסלולך הפסאז'ים שלנו. מי שרוצה לקרוא ולדעת עוד קצת על הפסאז'ים של פריז =- הנה כאן , כאן וכאן .

פסאז' ז'ופרוי קרוב מאד לבולווארד האוסמן – כן, זה של גאלרי לה-פאייט.

לאחר הפסקה קצרה במקדונלנד'ס הקרוב (פיפי, וויי-פיי חינם…) שמנו את פעמינו לגאלרי לה-פאייט.

הרי זהו יום הפסאז'ים והגלריות! אין מתאים מזה!

נכנסנו ונשאבו היישר לעולמו של חג המולד, קישוטים מנצנצים ויופי כללי.

מתחת לכיפת הויטרג' המפורסמת והיפהפיה של גאלרי לה פאייט, ניצב לו עץ חג המולד הענקי המסורתי של חנות ה"כל-בו" הזו.

המראה היה משובב נפש, מקסים ונפלא.

השנה, הנושא בגאלרי לה-פאייט לכבוד חג המולד הוא עולם הילדים משולב בשעון. וכך, עץ חג המולד היה מורכב מבובות וחיות מחמד שנסעו סביבו. למעשה העץ היה שעון של סווטש.

קשה לתאר במילים, אז הנה כמה תמונות מהיופי הזה :

עלינו למעלה, לכיוון הקפטריה, במטרה לאכול שם.

בדרך למעלה, צילמתי את עץ חג המולד של גאלרי לה פאייט – מבט מעל.

בתחילה, עלינו למרפסת התצפית ( טיפ : תצפית חינם על פריז על הגג של גאלרי לה פאייט). זה היה ממש לפני השקיעה והמראה היה מרהיב.

המרפסת עצמה מאד חביבה – דשא סינתטי, ספות שאנטי (אבל היה קררררר….), משקפות ותיירים מכל הסוגים. וכמובן – תצפית מרהיבה על גגות פריז, כולל מגדל אייפל, המונמרטר וסאקרה-קר ומבט על החלק האחורי של האופרה של פריז.

תמונה למזכרת מהתצפית על גג גאלרי לה-פאייט

תמונות, תמונות – ואנחנו יורדות לאכול בקפטריה. מרק, כמה סלטים ומגדל אייפל בחלון.

כיף!

הומאז' למגדל אייפל לעת שקיעה.

לאחר הארוחה הקלה (לא מי יודע מה… המרק היה די בסדר, השאר דלוח למדי…) עשינו סיור קצר בכלבו לה פאייט.

המחירים כמובן בשמיים, אבל יפה מראה עיניים.

אהבתי במיוחד את תצוגת השמלות סביב הגלובוס.

צילמתי עוד ועוד (וגם כאן כעסו עלי באחד מאגפי היוקרה…. כאילו דא? מה אני אעתיק דגמים של שמלות ערב?….). צילמתי שוב גם את עץ חג המולד המהמם עם כל הבובות והחיות.

לא קנינו כלום. נו, מה?

אין מילים, פשוט אין, לתאר את היופי הזה, את ההשקעה ואת המחשבה מאחורי העיצוב המדהים.

כאמור – הנושא השנה בכלבו היה הילדים והשעון.

12 חלונות ראווה, כל אחד מוקדש לשעה במהלך היממה וכל אחד עם הצגה משלו, אפקטים משלו , בובות ותלבושות משלו. הינשופים שולטים.

בחלונות אנחנו פוגשים את כל "ידידינו" מעץ חג המולד מתוך החנות… חגיגה!

הכי יפה היה החלון של חצות – כשחלון סגור ואז השעון מצלצל 12, החלון נפתח ורואים את הבובות פותחות בריקוד קאן-קאן. מרהיב!

אנשי גאלרי לה פאייט סידרו הגבהות מיוחדות לילדים לפני החלונות, כדי שלא יסתירו להם. על הכל חשבו.

עמדנו דקות ארוכות ליד חלונות הראווה (סאבטקסט : עד שלאמא שלי נמאס…).

נפרדנו בצער מחלונות הראווה המקסימים של גאלרי לה-פאייט ועברנו לחנות "הכל-בו" השכנה – פרינטן Printemps – "האביב". חנות שאני מאד מחבבת, אגב.

גם שם היו חלונות ראווה יפים וגם בהם מופיעים דובונים וצעצעועים (ריגול תעשייתי ?…).

שיק פריזאי עם דובונים

לאחר התרשמות מחלונות הראווה (של גלריית הפאייטים היו הרבה יותר יפים, אין מה להשוות) , נכנסנו פנימה ואף ערכנו מעט קניות קוסמטיקות . אחרי הכל, אנחנו נשים בפריז, לא ?!?

שם היו שתי חנויות שתיכננו לדגום : C&A ו – דקתלון.

על סי אנד איי אני לא משתגעת (תמיד מזכיר לי את המשביר לצרכן…) וגם מדקלתון לא התלהבתי. אבל נשלחתי ע"י בני המשפחה הזקוקים לחולצות Dry FIt וצריך לפצות את הנשארים במולדת…

יצאנו עם שלל לא גדול.

אמא שלי התעייפה ונשברה.

אני רציתי לראות את שוק חג המולד בשאנז אליזה .

לא התווכחנו, פשוט התפצלנו.

אמא חזרה למלון באוטובוס (חיכיתי איתה בתחנה עד שיבוא).

אני הלכתי ברגל עד כיכר הקונקורד כדי לדגום קצת את שוק חג המולד.

הבטחתי לה שאחזור תוך שעה – שעה וחצי ושלא תדאג.

וכך שוטטתי לי בשוק חג המולד בשדרות האליזה. מוזיקה עם שירי כריסמס אמריקאים, המון דוכנים שדי חזרו על עצמם – מקרונים, יין חם, גבינות, נקניקים, שוקולדים, קישוטים לעצים. אווירה מאד נחמדה אבל לא "וואוו" (אולי כי הייתי לבד, אבל נראה לי, ע"פ מה שהבנתי מחברינו מארצות אלזס – ששם יותר מרשים).

מאד אהבתי את קישוטי חג המולד והאורות.

אפילו ביקרתי בחנות אדידס ושם מצאתי את החולצה הנכספת עבור בני היקר.

הגעתי בסיור עד סוף השוק בקטע השדרה ה"ירוק" (מכיכר הקונקורד עד לכיכר שממנה יוצא רחוב פרנקלין רוזבלט. משם מתחיל איזור החנויות של שדרות אליזה) .

כיכר הקונקורד עם האובליסק 

שער הניצחון בכיכר הכוכב – האטואל

משם נכנסתי למטרו ונסעתי (עם צ'יינג') עד לתחנת לוקסמבורג.

התאחדתי עם אמא והלכנו לאכול (שוב) בקרפרי "שלנו" ליד הפנתיאון. גיוונתי בגאלט והיה שוב, טעים ביותר!

וכך נגמר לו יום הקישוטים והאורות.

לילה טוב…. 

סיכום היום:

רשימת המכולת : אפשר לסמן "וי" – על סיור בגלריות ובפסאז'ים של פריז וכן בשוק חג המולד בשדרות האליזה. כך גם על הביקור בגאלרי לה פאייט (משום מה לא צירפתי ברשימת המכולת שהכנתי את החנויות שכתבתי לעצמי שצריך לבקר בהן… ).

משפחה : היום יום ללא ביקורים משפחתיים. זה היה היום היחיד בכל הטיול, חוץ מיום ההגעה…

דברים לא מתוכננים : מרכז הקניות של הלובר.

שוטטות: ברובע השני של פריז, בנבכי הגלריות ובחנויות הענק.

הנאה: גדולה  !

תמונה לסיכום היום : אמא ואני על רקע פירמידת הזכוכית של הלובר

אתם מוזמנים לקרוא את המשך וסיום הטיול שלנו בפוסט : פריז שלנו – אמנות, קניות וטעימות