מבקרים בשוויץ השכנה

*

טוב. אז לאחר דרך חתחתים שכללה עיכוב בתחנת הרכבת בלוקארנו, המתנה מורטת עצבים בתחנת ורדאסיו ועלייה רעועה ברכבל, הגענו לכפר ראסה Rasa.

ומה מיוחד בכפר ראסה?
שאין בו כלי רכב. אין מכוניות, אוטובוסים, מוניות. רק שבילי הליכה. כלומר – הרכבל הרעוע הוא למעשה הגישה היחידה לכפר זה. כאילו הזמן עמד מלכת. בתי אבן, גינות ירק והמון פרחים. וכמובן -הנוף המדהים!
עפ"י מה שהבנו הבתים שם הם בעיקר בתי נופש, ובתקופת החורף לא מתגוררים שם אנשים.

כשיצאנו מתחנת הרכבת העליונה, ביררנו קודם את לוח הזמנים של הרכבל לצורך ירידה ובתיאום עם הרכבת שתחלוף למטה. תיכננו כשעה וחצי לשהייה במקום.
כשנכנסים לכפר יש שלטים המסבירים על המקום , כולל היסטוריה וכן שלטים המצביעים על מסלולי טיולים במקום.
מצורף קישור עם מידע באנגלית על המקום – ראסה – ​מתוך Swiss Info

 

הגענו לנקודת תצפית בצומת שבילים. ישבנו על הספסל , אכלנו קצת ונהננו מהנוף היפה.

סבא: איזה מקום מיוחד!
אמא: אתם רואים?!? היה שווה, נכון?
סאבטקסט: צריכה חיזוקים. לא בא בקלות… 
סבתא: יש לי עדיין קצת בחילה מהרכבל וכל הטלטלות. הנה, יש כאן איזה בית-קפה קטן. אני אלך לשבת קצת שם ואשתה תה.
בר-מצווה: אבל אני רוצה לטייל ברגל!
סבתא: אף אחד לא צריך לבוא איתי! אני אנוח לי שם לבד (אמרתי לכם כבר, היא מאד עצמאית…).
אמא: בסדר. אנחנו נטייל קצת ואז נחזור אלייך.
מר מזג-אויר: ראיתי שיש כאן סימון למסלול טיול. בואו נלך!
בר מצווה: כן! כן!
מר אוזניות: קדימה. אי אפשר לשבת כל הזמן.
אבא: אנחנו נבוא אתכם.
סבא: אני אטייל לי כאן בשבילי ואהנה מהנוף.

אנחנו הולכים בעקבות הבנים והשביל המסומן -כתוב שמוביל לחורבות כנסייה עתיקה בואדי.
אמא: אני לא מוכנה לרדת כל-כך הרבה. זה אומר שאחר-כך צריך לעלות!
בנים: אנחנו יורדים!
אבא: לא להתרחק!

וכך – שוב התפצלנו… 
סבתא בבית קפה.
סבא מטייל לאיטו.
נכדים מטיילים אי-שם בואדי בהרי שוויץ.
אמא ואבא מחכים להם באיזו קרחת יער.
ואז מתחילים לקרוא להם ומפרים את השקט השוויצרי בצעקות ישראליות…. תחזרו כבר! תעלו!!!
אמנם אנחנו סומכים עליהם, אבל שלא יתרחקו יותר מדי…

לאחר זמן מה הם עולים, מרוצים שקצת הוציאו אנרגיה וגילו מקומות חדשים.
אנחנו עולים למעלה וממשיכים לטייל.
האמת – כל אחד די שוטט לבדו ובדק את המקום.
כנראה שלראסה היתה השפעה מרגיעה עלינו, במיוחד לאחר השעות העצבניות שקדמו לביקור במקום. כל אחד תפס קצת מרחק מהאחרים והתאוורר…

*

הטיול שלי בראסה כלל התבוננות על הבתים היפים, על הפרחים ועל גינות הירק – נראה כי התושבים / תיירים מגדלים ירקות כחלק מתרבות המקום הצנוע הזה. התפעלתי מהפרחים, מהאסתטיקה של הגינות המטופחות.

גיליתי בתים עם שעון שמש, חתולים מתוקים וחצרות עם כסאות-נוח.
ממש פינת חמד בקצה העולם.

הגעתי לנקודת תצפית נוספת ובה שלט המפרט על גובהן של פסגות ההרים הנראים מהמקום. בכל פינה – ספסל ישיבה ומדי פעם "קולר" לשתייה.

*

במהלך הטיול פגשתי את סבא שמאד התפעל מהמקום ומגינות הירק.
סבא: זה המקום הכי מיוחד ומעניין שהיינו בכל הטיול!

אחר-כך פגשתי את מר אוזניות וגם את בעלי היקר שבאו לתצפת איתי…

מלבדנו היו מעט מאד תיירים שבאו לטייל במקום.

עכשיו אתן לתמונות לדבר.

 

*

מצורפים שני שלטים בראסה – מידע כללי ומידע על פסגות ההרים באחת התצפיות.

הנוף המדהים שרואים מאחת מנקדות התצפית של ראסה

*

סיימנו את סיורינו המרגיע בראסה וחזרנו אל הרכבל. הירידה היתה די מפחידה – תלול, רעוע, מתנדנד… אבל הגענו בשלום וחיכינו בתחנת הרכבת כדי לחזור לכיוון לוקארנו.
עכשיו כולם היו יותר מחוייכים ונינוחים, אם כי קצת רעבים…

תמונות שצולמו בדרך חזרה ברכבת הצ'נטוואלי

*

חזרנו ללוקראנו. עכשיו החלה סאגה חדשה.

סבתא: אני חושבת שסיימנו להיום. עברנו מספיק הרפתקאות, אני די עייפה וחוץ מזה מתחיל להיות מאוחר.
אמא: אבל יש עוד הרבה מה לראות באיזור. בתוכנית שלי כתוב…
סבתא: לא תמיד צריך ללכת לפי התוכנית! חוץ מזה, בכלל לא היינו בחנויות ואני רוצה להכנס לסופר ולקנות כמה דברים ושוקולד שוויצרי.
סבא: כן, גם אני רוצה להכנס לסופר. וגם צריך לאכול, עוד לא אכלנו כמו שצריך היום.
אמא: אז אתם רוצים להגיד לי שהסתיים הטיול? לא חבל? יש את הגשר המקסים בעמק ורזאסקה. אפשר לקנות פיצה ולאכול באוטו בדרך.
סאבטקסט: אוף !!! כפויי טובה כולכם! 

אבא: כמה זה רחוק מכאן?
אמא: לא כתוב במדוייק בדפים שלי. נראה לי שזה לא מאד רחוק.
בר-מצווה: אני רוצה לראות עוד מקומות, זה טיול הבר-מצווה שלי!!
סאבטקסט: הנה באה הישועה 
מר אוזניות: ומה עם הגשר של הבאנג'י? אני רוצה לעשות באנג'י!
סאבטקסט : as if….
אמא: אתה מתכוון לסכר. כדאי באמת לראות…
אבא: תשכח מזה שאתה עושה באנג'י!
מר מזג-אוויר: זה בזבוז להגיע עד לכאן ולא לראות עוד מקומות!
סאבטקסט:חמוד שלי. ילד של אמא שלו. 

הוחלט שלא להחליט.
במילא צריך להוציא את המכונית מהחניון.

כעת, מגיע אחד מהסיפורים ההזויים / הביזארים / המשונים של הטיול… 

ניגשים עם כרטיס החנייה למכונת התשלום.
ומה מגלים?
המכונה מקבלת רק פרנקים שוויצרים.
האם יש לנו פרנקים שוויצרים?
לא ולא.
אין שם שום אופציה לאירו או לכרטיס אשראי.
מה עושים???? 

מצלצלים בכפתור שכתוב עליו בגרמנית "עזרה".
עונה קול של איש זקן שמדבר כמובן רק שוויצרית / גרמנית / השד יודע מה.
מנסים להסביר לו באנגלית את הבעיה, אך אין שום הבנה. מנסים גם בקצת צרפתית שאני יודעת. נאדה.
אני נזכרת בקופאית הקשישה מהמרמולדה. אותו סגנון, רק שהפעם אנחנו כלואים בחניון…. 

ואז, סבא מחליט לנסות לדבר לאיש שמאחורי הכפתור.
סבא, שורשיו מאוסטריה. הוא זוכר משהו מהשפה כשהיה ילד ומדבר לקשיש באוסטרית / גרמנית ויידיש.
אנחנו מתפוצצים מצחוק  סבא עומד מול רמקול ומדבר עם האיש שבקיר + הסברים בידיים (אבל ההוא כמובן לא רואה).
קטע גדול!

למרבה הפלא, יש איזשהו ניצוץ של הבנה מהקיר.
סבא מסכם איתו (או לפחות חושב שמסכם איתו…) שאנחנו נשלם באירו את התשלום עבור החנייה. נשים את הכסף בתיבה שנמצאת בקומה הראשונה (אמיתי! אמיתי!) ואז האיש שבקיר יפתח לנו את המחסום…

אני מצלמת ליתר ביטחון את כרטיס החנייה – כדי שלא נקבל איזו תביעה שוייצרית…
מתחילים לרדת בחניון המפותל עד מאד (ושוב- כל הכבוד לנהג שבקושי יכול היה להסתובב עם הרכב הענקי בין המעברים הצרים של קומות החניון). מגיעים לתיבה ובחשש גדול מאד מכניסים לשם 12 אירו (עפ"י חישובינו זו ההמרה מהפרנק השוויצרי) + כרטיס החנייה.
אמא'לה – איזה פחד…

מגיעים למחסום. הוא סגור.
שוב מצלצלים באיזה פעמון. אחרינו כבר יש 2-3 מכוניות עם אנשים חסרי סבלנות.
האם נשאר כלואים בחניון השוויצרי בלוקארנו + סכנת תביעה משפטית מממשלת שוויץ?…..

הרגע הנכסף הגיע, המחסום נפתח ואנו יצאנו לחופשי, ללא סכנת קנסות ותביעות משפטיות. גילינו יושרה, הגינות ותושייה. סבא היה מאד מרוצה שבזכותו נפתרה הבעייה וכולנו היללנו ושיבחנו אותו.
מרוב התרגשות, שכחנו שהתווכחנו לאן ניסע ומה נעשה. מכיוון שהאוטו היה צריך לנסוע, הקפנו את הכיכר המרכזית בלוקארנו כמה פעמים עד שנחליט לאן לנסוע  .

ותוך כדי ההקפות, הויכוח חזר…
אמא: אני עדיין חושבת שכדאי לנו לנסות ולהגיע לסכר ורזאסקה. אומרים שזה מדהים. ויש גם גשר מקסים….
סאבטקסט: אולי עכשיו הם יתרככו 
סבתא: אני רוצה עכשיו לעצור! וללכת לסופר! הנה יש כאן רשת שאני זוכרת מגרמניה (נדמה שלי שזה היה לידל או אלדי אבל אני לא בטוחה).
אבא: גם אני רוצה לעצור. לנוח קצת, לקנות… אולי באמת כבר מיצינו כבר את היום הזה.
בר-מצווה: אבל אני רוצה לנסוע לסכר ולגשר! אני לא מוכן לוותר! אמא תגידי לו!
סאבטקסט:איזה ילד. איזה ילד! ילד זהב של אמא שלו

(

• (בראסה היה יותר רגוע… )

לא עזר לי, לסאבטקסט ולבר-מצווה. עצרנו באיזו שכונה בלוקארנו וחלק מבני המשפחה נכנסו לסופר וקנו שוקולדים וכל מיני דברים.
ברחבה בה החננו את המכונית היו אגב, שירותים ציבוריים מהנקיים ביותר שראיתי מעודי. תקן שוויצרי.

לאחר כמה דקות של אי-ווודאות  מתח  ועצבים  מצד כמעט כולם (ואולי בן-זוגי צדק שמיצינו כבר את היום הזה) ולאחר שהקניות הושלמו וכירסמנו איזה משהו התקבלה החלטה.
נתחיל לנסוע לכיוון הסכר. בעיקר בגלל שהבנים, ובראשם הבר-מצווה לוחצים. אם הם לא היו, כנראה שגיל הזהב (וגם בן-זוגי שייך אליו ברגעים אלו…  ) היה מכריע והיינו חוזרים לאיטליה ולכיוון המלון.
מצד אחד – השעה כבר באמת מאוחרת (כבר 4-5 אחה"צ) ומצד שני – יש אור עד 9. באמת חבל לא לנצל את היום האחרון.
אז יצאנו לדרך…

התחלנו לעלות בכביש הררי ומפותל. מזמן כבר לא היה לנו כזה…
ומזמן כבר לא הזכרתי את מיודענו הג'יפיאס – או "המכשיר".
במכשיר לא קיים סכר ורזאסקה. גם אין את הגשר המפורסם פונטה דה סלטי.
שוב התחילו הערות נוסח "את והמידע שלך, רק בספר הזה כתוב עליו כאן לא שמעו על המקומות האלו…") אבל למרבה המזל, היו שלטים בדרך שהראו ציור של סכר.

אגב – אמנם נסענו במקום שנקרא עמק ורזאסקה, אבל למעשה נסענו במעלה הר מאד תלול. לרגעים הכביש הזכיר את הדרכים בדולומיטים…

לאחר נסיעה של כ-40 דקות, הגענו לסכר ורזאסקה.

מקום מדהים, עוצמתי. את קפיצות הבנג'י סיימו להיום , לאכזבתו של מר אוזניות ולמרבה ההקלה אצל המבוגרים.. (בדיעבד, הסתבר שעפרה וחבורתה היו כאן לפנינו וכן הספיקו לראות כמה קפיצות בנג'י. לעומת זאת, הם לא טיילו הרבה בכפר ראסה כי הגיעו בדיוק חצי שעה לפני הפסקת צהריים המפורסמת ולא רצו להשאר למעלה יותר משעתיים.. אז לכל סיפור יש כמובן שני צדדים…).

כמה תמונות מסכר ורזאסקה:

*

קצת על הסכר…
סכר ורזאסקה (Verzasca Dam) – אחד הסכרים הגבוהים ביותר בעולם, יוצר את האגם המלאכותי Vogorno. ניתן ללכת לאורך הסכר ולהתפעם מעוצמת הנוף והעמק הנהדרים. מכאן אפשר לבצע את קפיצת בנג'י הגבוהה ביותר בעולם ממבנה: קפיצה מגובה 220 מטר. תוך 7.5 שניות תגיעו למטה במהירות של 120 קמ"ש. הקפיצה מותרת מגיל 10 וממשקל גוף 45 ק"ג לפחות. כך עשה פירס ברוסנן בסרט Golden Eye מסרטי ג'יימס בונד.
והמחיר…. כ- 1000 ש"ח. כן מר אוזניות יקר שלי… כשתהיה גדול . ולא כשאמא, אבא, סבתא וסבא עומדים וצופים בך.

* למעוניינים בבאנג'​י בשוויץ

 

*

לאחר הסיור המרגיע על הסכר והתצפית על הבנג'י שכבר לא עבד כולם היו יותר נינוחים ורגועים.

אבא: נו, אז מה אתם אומרים? לאן נוסעים עכשיו? לחזור או להמשיך?
סבא: לאן שתחליטו אני אסע אתכם.
אמא: אני תמיד בעד לראות עוד מקומות עד כמה שאפשר. אתם יודעים מתי ואיפה ננוח…. 
בר-מצווה: אני רוצה לראות את הגשר שסיפרת עליו!!!
מר אוזניות: כן, גם אני רוצה לראות עוד מקומות.
מר מזג-אוויר: וגם אני לא רוצה לחזור עדיין. רוצה עוד להנות ממקומות חדשים ביום האחרון לטיול!
סאבטקסט:איזה פירגון. איזו גאווהאח-אח. אלו ילדים גידלתי, לתפארת מדינת-ישראל! ילדים של אמא שלהם.

אמא, פונה לסבתא, שהיתה מקור ההתנגדות הגדול קודם לכן: נו, מה את אומרת?
סבתא: נו טוב, אני לא אעמוד בדרככם ולא אקלקל. שנגמור את הטיול בטון יפה. אבל, רק שלא נסתבך שוב עם החושך ועם מסעדה שלא מוצאים!
סאבטקסט: I rest my case

וכך נסענו במעלה הכביש לכיוון הגשר המצולם ביותר בשוויץ – פונטה די סלטי.

לא ניכנס עכשיו לסוגיות GPS שקצת חזר לעצבן. במהלך הנסיעה (שלפחות לא היתה ארוכה ולכן לא לוותה בהערות משנה  ) נזכרתי שיש לתכנת את הג'יפי לכפר לאוורטצו (Lavertezzo) וכך מגיעים לגשר.

Lavertezzo

ואז הגענו לחניון הקטן ליד הגשר.

מה אומר ומה אגיד?
מילא הגשר המיוחד הזה שצורתו כשתי קשתות. הוא מקסים ללא כל ספק. אבל, הנהר למרגלותיו היה כאן העניין האמיתי. מ-ד-הי-ם !!! מי טורקיז צלולים וסלעים עם פסים. מקום פשוט מדהים !!!!

סבתא: הוי, כמה שהמקום הזה נהדר! זה המקום הכי יפה בכל הטיול!

סאבטקסט: ולחשוב שלפני שעתיים התנגדת נחרצות לסוע לכאן! כנראה שהיית מפסידה את "המקום הכי יפה בטיול"  …

ועכשיו ניתן לתמונות לדבר.

 

נהר מי הטורקיז והסלעים המפוספסים

*

ועכשיו – הגשר:

*

הגשר הציורי על הנהר Ponte dei Salti.
זהו גשר בסגנון רומי (אך לא מהתקופה הרומית) הנקרא גשר הקפיצות, על שום צורתו הפתלתלה, החוצה את הנהר מול הכפר לָבֶרְטֶצָה (Lavertezza).
ישנם אנשים אמיצים / לא נורמלים הקופצים מהגשר היישר אל מי הנהר הקפואים (שנראים גם לא מאד עמוקים).
אפשר גם סתם , כמו שאנו עשינו,להשקיף על המים הירוקים-אזמרגדיים הנהדרים; אפשר לרדת מטה, אל שפת הנהר, ולהתרענן במימיו הקרירים – ואפשר להשתזף פרקדן, כפי שעושים כאן עשרות צעירים בסופי השבוע.

סמוך לגשר מתחיל מסלול הליכה יפה ולא מסובך הנקרא "שביל האומנות" (Sentiero dell'arte). שביל באורך 4.5 ק"מ המתאים לכל המשפחה. לאורך המסלול מוצגים פסלים של אומנים. אפשר להסתפק בהליכה של כחצי שעה לכל כיוון כדי להנות מיופי העמק. אפשר לברר בלשכת התיירות את לוח הזמנים של האוטובוסים וכך ללכת בכיוון אחד ולחזור באוטובוס בכיוון השני.
אנחנו לא עשינו את המסלול (אע"פ שסאבטקסט מאד רצתה אך לא העיזה לצייץ יותר).
במקום זאת, הבנים ירדו למטה לנהר וטיפסו על הסלעים ואנו המבוגרים, השקפנו עליהם….

בקיצור: היה שווה.

View from a Bridge

קשה היה להפרד מהמראה המקסים של הגשר והנהר המיוחד הזה.
אבל… אין ברירה.
צריך לחזור. צריך לעבור את הגבול חזרה לאיטליה. צריך לאכול. צריך להגיע למלון . ולארוז…
מחר חוזרים הביתה… 

התחלנו את הדרך הארוכה בחזרה. דרך פתלתלה, יפהפיה, במורד ההרים.
כאן המקום להוסיף עוד פיסת מידע שמצאתי : מקורו של השם ורצסקה, הוא כנראה במילים וֶרְדֶה (verde) ו-אָקווה (acqua), שפירושן באיטלקית מים ירוקים, על שום מי הנהר הירוקים.
למען האמת, הדרך חזרה היתה מהירה יותר.
מבט נוסף על הסכר, עוד כמה קילומטרים, כמה מנהרות והנה אסקונה, לוקארנו ואגם מאג'ורה למרגלותינו.

החלטנו שלא נאכל בשוויץ. מספיק השארנו שם כסף…
נאכל באיזו מסעדה איטלקית אחרי שנחצה את הגבול.

עוברים את הגבול וחוזרים לאיטליה.
מתחילים במסע נואש למצוא מסעדה פתוחה.
עוברים את העיירות קאנוביו וקאנרו ריביירה.

סבא: שום דבר אין פה!
סבתא: לא יאומן! איך שאי אפשר למצוא מסעדה!
בר-מצווה: אני רעב!

נוסעים הלוך וחזור בכיכרות ובסימטאות צרות…
ייאוש.
עכשיו כבר מחשיך והרעב גובר.
כל אחד מנסה בגבורה לא לצעוק ולא להתרגז…

אבא: אני נוהג לכיוון העיירה של המלון (ורבניה).
סאבטקסט: הוא אף פעם לא זוכר שמות…
סבא: כן, עדיף שנתקרב. הכי הרבה נלך לאכול במסעדה שאכלנו בה אתמול בערב. (מוכר לכם המשפט….? אראבה מצלצלת?…  )
אף אחד לא מתנגד…
כולם רעבים ועייפים.

סיום היום :
אי-שם בדרך, בין קאנרו-ריביירה לוורבניה, ראינו מסעדה סמוך לכביש.
היא נראתה מאד נחמדה ושוקקת חיים.

התיישבו ומרוב רעב הזמנו הרבה מנות.
פיצות, פסטות, סטייקים, סלט ועוד ועוד.
הרמנו כוסות בירה ומים ל"חיים" ולסיום הטיול.
המסעדה לא היתה מבריקה (סבא: לא שווה שום דבר! המסעדה היחידה הטובה שאכלנו בה בטיול היתה במלון בדולומיטים. וכשאני אמרתי לכם לאכול בה שוב, לא רציתם והתעקשתם ללכת ל"מיקי'ס" המטופש).
שם המסעדה Lago. לא כל-כך ברור היכן היא היתה אבל אין זה משנה…

פיצה איטלקית (ממסעדה אחרת שהיינו בה במהלך הטיול…)

*

הגענו למלון די מאוחר בלילה ונפגשנו לכמה דקות עם עפרה וחבורתה. החלפנו חוויות ותיאמנו עמדות לגבי מחר – נסיעה לנמל התעופה מלפנסה. מסתבר, שלמחרת יש יום שוק בוורבניה ואנחנו לא יכולים להחנות את המכונית ברחבת המלון כי מקימים שם דוכנים. אז העמדנו את המכונית רחוק מהמלון וחזרנו ברגל… נפלא.
הילדים, דווקא בערב האחרון של הטיול, התחברו פתאום ובילו ביחד בחדרם של עפרה ואהוד שישנו בזמן הזה שנת ישרים…
אנחנו סיימנו את האריזות האחרונות והלכנו לישון.

לילה אחרון באיטליה.
Bounanotte

סיכום היום:

אוכל -ארוחת בוקר טובה ומזינה באדיבות פרופסור ביצה. בית קפה אחד בלוקארנו. חטיפים, כריכים ופירות ברכבת צ'נטוואלי ובזמן הנסיעה במכונית. נשנושים בסופר השוויצרי. מסעדה איטלקית בלילה, אי-שם על אם הדרך באגם מאג'ורה.

עצירות מול הליכות– סיור רגלי בכפר ראסה. הבנים טיילו גם בשביל במורד ההר. סיור קצרצר לאורך הסכר. טיול מהנה על גדות הנהר העובר למרגלות הגשר פונטי די סאלטי.

ג'י -פי-אס – לא הצטיין היום, אבל גם לא בירבר. העיקר שעזר לנו להתחמק מכבישי אגרה מפחידים בשוויץ.

נוף יפה – מקסים ונפלא. הכפר ראסה המיוחד והמופלא, הגשר והנהר המדהימים…. בליסימו!

עצבים – היו!  כבר די התחלנו להמאס אחד על השני, כנראה. אך יש לציין כי המריבות הפעוטות לא נמשכו זמן רב וכי היום הסתיים ברוח טובה ובמצב-רוח טוב.

צחוקים – היו גם היו. בעיקר מתוך יאוש (המתנה לרכבל, הסגר בחניון…  ) אך אין כמו צחוק בריא ומשחרר  ברגעי מתח …

הסתדרנו יפה? – אפשר להגיד שכן. זהו למעשה היום האחרון של הטיול (בהשראתו גם נכתבה הפתיחה שנכתבה מזמן מזמן…) והעצבים של כולם היו די מרוטים – בעיקר של דור הזהב ודור הביניים. אבל, התגברנו על הכל והשתדלנו מאד!
על כך מגיע לנו 
יש לציין כי במסעדה חולקו ציונים למשתתפי הטיול (כל אחד דורג ע"י שאר המשתתפים). כולם קיבלו 10, חוץ מהנהג שקיבל 11.

סאבטקסט: הממממ. זה לא פייר! לפחות בפורום יעריכו אותי 

לילה טוב! 

תמונה לסיכום היום: אמא ואבא חולמים על טיול זוגי על גדות נהר הטורקיז

המשך וסיום בחלק י"ב.